בגיל 9 הרגשתי כאילו חרב עליי עולמי. הייתי ילד תמים וחמוד (השמועות טוענות שנשארתי כזה...) כשגיליתי בדרכי המיוחדת, אותה לעולם לא אשכח, שהוריי החליטו על גירושיהם. באותם רגעים ראשוניים כעסתי מאוד על שניהם, בכל פעם על צד אחר - על זה שטיעוניו היו חלשים יותר. כחצי שנה לא סיפרתי לאף אחד שהדבר קרה.
לבני הזוג של אמא שלי, אשר הוחלט שאגור איתה, התנכרתי באכזריות. אני מניח שחשבתי שאף אחד לא יוכל להחליף את נוכחותו התמידית של אבא שלי שהייתה חסרה לי. אם כבר מדברים על ההשפעות השליליות של הגירושים, רגע לפני שאגע בפן האופטימי יותר, יכול להיות שכמות הפעמים ששימשתי כמתווך ובכיתי כמו תינוק בכל ריב שלהם הפכה אותי היום לקר רגשית לגמרי ליחסיהם.
אני לא בוכה יותר אלא מקבל את המצב ממש כמו שהוא, בלי להתרגש, באופן מעט מפחיד.
לא, הגירושים הם לא רק "רע". אני לא מצפה שהוריי יחזרו להיות ביחד. ולא, אני לא תמיד מקבל שתי מתנות ביום ההולדת; הוריי בדרך כלל מתחלקים בעניין. במבט לאחור אני חושב שהגירושים היו ההחלטה החשובה ביותר שהוריי לקחו, בעיקר בשבילם. אך מעבר לכך, אני מרגיש שהתמורות שחלו בי בעקבות האירוע הפכו אותי לאדם שאני היום. אדם יותר בוגר, עצמאי וחכם רגשית (לא בהכרח יותר רגיש). הקשר שלי איתם התחזק מאוד, כל קשר בדרכו.
מהצד של אבי, אשר עימו כאמור הקשר נהיה פחות רציף, כל פגישה הופכת לפגישה משמעותית. לאחר חמש דקות של ישיבה במכונית אנחנו מפיקים שיחות מדהימות, מרגשות ומלמדות (לדעתי לאחרונה גם אותו). בטור להורים הנבונים שכתבתי, רוב הדברים שהזכרתי שהורים צריכים לדבר עליהם עם המתבגרים, הוזכרו משיחותינו היפות. אחרי הכל, כשנפגשים פעם- פעמיים בשבוע, חיביים לנצל כל רגע.
"אני לא מצפה שהוריי יחזרו להיות ביחד. ולא, אני לא תמיד מקבל שתי מתנות ביום ההולדת; הוריי בדרך כלל מתחלקים בעניין. במבט לאחור אני חושב שהגירושים היו ההחלטה החשובה ביותר שהוריי לקחו, בעיקר בשבילם. אך מעבר לכך, אני מרגיש שהתמורות שחלו בי בעקבות האירוע הפכו אותי לאדם שאני היום. אדם יותר בוגר, עצמאי וחכם רגשית (לא בהכרח יותר רגיש). הקשר שלי איתם התחזק מאוד, כל קשר בדרכו"
מהצד של אמי, הקשר נשאר רציף כשהיה וגם איתה עלתה רמת הפתיחות באופן משמעותי. אנחנו מדברים הרבה על הגירושים עצמם ועל זוגיות באופן כללי, ובן זוגה הוא באמת אדם מדהים. למזלו, הוא נחת במשפחה קצת אחרי שהפסקתי להתנכר לבני הזוג של אמא שלי והתקבל יחסית בברכה.
עד לא מזמן חשבתי שהגירושים ו"הכישלון" של הוריי בנישואיהם וביחסים הרומנטיים, יעברו בגנטיקה פשוטה כגן דומיננטי ליחסיי הרומנטיים שלי. ואכן, אני לא נוחל הצלחה רבה בתחזוקתם היום. יכול להיות שזה נכון. אולם, כשאני מסתכל על המצב מבחוץ, אני מבין שדווקא אני שראיתי כל כך הרבה סוגים של מערכות יחסים, של הוריי ושלהם עם בני זוגם, יכול לשפוט ולהבין מה מהמערכות הללו היא מערכת שמתאימה לי.
חוסר ההצלחה היחסית שלי קשורה להיותי בגיל ההתבגרות ולעובדה שאני עדיין חוקר את העולם- וזוהי זכותי המלאה.
בתקופה האחרונה נראה שאנו הופכים לחברה יותר ויותר שמרנית; קל לנו מאוד להישאר במצב המוכר של שלטון קיים, אף על פי שרובנו חולקים עליו. באופן כללי, זה מאוד אנושי מצידנו לשמור על מצבים קיימים בחיינו ולהימנע משינויים. שינוי הגירושים היה השינוי החכם ביותר שהוריי לקחו בחייהם. היה להם את האומץ להבין שהמצב הנוח בו הם היו נתונים אינו אידיאלי עבור אף אחד במשפחה.
אז השפעת הגירושים אינה בהכרח בכולה שלילית או חיובית. אני חושב שדרך ההתמודדות שהצגתי כאן הינה אישית עבורי ושכל אחד מאיתנו, הילדים "המצולקים" של ההורים הגרושים, מיישם באופן טבעי דרך התמודדות שונה מעט מזו של חברו. דרך זו מושפעת בעיקר מההחלטות שלנו אך גם מהרגישות של הורינו נוכח המצב. אם בכל זאת קיים דבר שהוריי עשו, ממנו באמת סבלתי, מדובר בשימוש בי כמתווך בין מסריהם. הציפייה שלי היא שהורינו יהיו בוגרים מספיק על מנת לנהל את התקשורת ביניהם גם לאחר הגירושים, בלי הצורך להשתמש בילדים להעברת המסרים.
"מהצד של אבי, אשר עימו כאמור הקשר נהיה פחות רציף, כל פגישה הופכת לפגישה משמעותית. לאחר חמש דקות של ישיבה במכונית אנחנו מפיקים שיחות מדהימות, מרגשות ומלמדות (לדעתי לאחרונה גם אותו). בטור להורים הנבונים שכתבתי, רוב הדברים שהזכרתי שהורים צריכים לדבר עליהם עם המתבגרים, הוזכרו משיחותינו היפות. אחרי הכל, כשנפגשים פעם- פעמיים בשבוע, חיביים לנצל כל רגע"
