בשער: כרטיס 'שנה טובה' אופייני - 1969
כחלק מפרויקט של מודיעינט ליום העצמאות, פניתי לעשרה בני נוער בעיר, בכיתה יב' בבתי הספר השונים, ושאלתי אותם מספר שאלות על ישראליות ועל היחס שלהם למדינה. שאלתי אותם מהי הישראליות בעיניהם, ואיזה דבר ניתן לומר עליו שהינו "ישראלי אופייני.
חלק מהנשאלים טענו שישראליות היא האחווה, חלקם טענו שזהו החיבור של כל אחד ליהדות, אחרים גרסו כי זוהי ההיסטוריה והמורשת הלאומית.
אולם, תשובה אחת הייתה משותפת לרובם. רובם המוחלט של הנשאלים טענו שתחושת האחדות ברגעים מסוכנים כמו המבצעים הצבאיים בצפון ובדרום, ימי הזיכרון ובעיקר הצבא הם באופן מוחלט המייצגים הבלעדיים של הישראליות. כששמעתי את התשובה הזו בפעם הראשונה, התחברתי והזהיתי. אך כשזו חזרה על עצמה, שאלתי את עצמי ואותם את שאלת המאמר; איזה מין עם היינו בלי גורם הסיכון? בלי האחדות הזו?
שאלתי את השאלה מתוך חשש אמיתי - פרטי - שקיים סיכוי שהצבא והאחדות במצבי חירום הם הדברים היחידים שמאחדים אותנו כעם. התשובות שקיבלתי לשאלה המתקילה הזו היו ברובן מגמגמות; אכן קשה לדמיין מצב בו מדינת ישראל לא תימצא תחת סכנה מתמדת לקיומה הבסיסי. אמנם חלק קטן מבני הנוער טענו שהישראליות לא תיפגע; תמיד יהיו אתגרים אחרים, הם גרסו, שיגרמו לנו להישאר מאוחדים.
אני חושב שהביטחון לא צריך להיות הדבר המרכזי עליו מתבססת המדינה. אין ספק שצה"ל חייב להמשיך להיות צבא חובה מוערך ומכובד, אך כדאי שננסה לפתח לעצמנו אלמנטים ישראליים נוספים. אלמנטים של תרבות ישראלית עמוקה יותר שאינה רק דתית, חינוך פתוח שנוכל להתגאות בו וחיזוק אמיתי של תחושת האחווה והערבות ההדדית שאחיי ציינו לא רק במצבי חירום, אלא בשגרה יומיומית
חלק אחר סבור כי בלי גורם הסיכון החיים פה ישתנו לגמרי. הם חשבו שאנחנו נהפוך לעם שליו ופסטורלי כמו העמים האירופאים השונים. אך החלק שהרטיט את ליבי ברמה הגבוהה ביותר היה החלק של בני הנוער שנותר ללא מילים נוכח השאלה המתקילה. אותו חלק שכל הישראליות לדעתו היא האחדות במצבי חירום והצבא הישראלי המגובש. אותו חלק שבלי המרכיב הזה של המדינה, לא יישאר כמעט דבר מאותה ישראליות שאנו נוטים להתגאות בה.
הרשו לי לקחת לרגע צעד אחורה. כאמור, מסתמן כרגע שצה"ל יישאר צבא העם שהגיוס אליו יהיה חובה. מסתמן שישראל תמשיך להיות מדינה הנמצאת תחת סכנה קיומית מסוימת לזמן הקרוב. לכן, אני יכול להבין מדוע קשה לדמיין כיצד ניראה כעם ללא גורם הסיכון הזה. הרי תמיד חונכנו, לפחות בתור יהודים החיים במדינה הזו, שהגיוס לצה"ל הינו מטרת חיינו ושהשירות במסגרתו הינו כבוד אמיתי. אנחנו רואים את החיילים במדים הפונים לבסיסים או חוזרים מהם בתחבורה הציבורית ואנו חיים תמיד בתחושות של סכנה ןפחד לחיינו. הצבא הוא חלק אינטגרלי מחיינו. ישראל הינה, ובצדק, מדינה מיליטריסטית. אולם, יש לי הרגשה שהלכנו מעט רחוק מדי.
אני חושב שהביטחון לא צריך להיות הדבר המרכזי עליו מתבססת המדינה. אין ספק שצה"ל חייב להמשיך להיות צבא חובה מוערך ומכובד, אך כדאי שננסה לפתח לעצמנו אלמנטים ישראליים נוספים. אלמנטים של תרבות ישראלית עמוקה יותר שאינה רק דתית, חינוך פתוח שנוכל להתגאות בו וחיזוק אמיתי של תחושת האחווה והערבות ההדדית שאחיי ציינו לא רק במצבי חירום, אלא בשגרה יומיומית. בשגרה ישראלית. אני בטוח שאם נפעל כך, תשובות בני הנוער ל"שאלה המתקילה" יהיו מעט שונות וימלאו אותי בתחושה טובה יותר.