בדרך כלל אנחנו מתגייסים באופן אוטומטי, ממש כאילו עלינו כיתה בבית הספר. במקרה הטוב, נתרגל למצב ונסכין, אחת ממעלותיהם הגבוהות ביותר של בני האדם. במקרה הרע, נגיע למקום קשה ונסבול. לא נבין מדוע אנחנו עושים זאת ונחכה לסוף, לטיול הנכסף בהודו.

אני לא רוצה שזה יקרה לי. אני רוצה להגיע ללשכת הגיוס ולהבין בדיוק מדוע. אני בטוח שכולכם מסכימים איתי. אך כדי שנוכל לעשות זאת במודעות שלמה אנחנו צריכים לחשוב על זה לרגע. למה בכלל אנחנו הולכים לצבא העם?

חלקנו מתגייסים מתוך שאיפה לאומית גדולה ומתוך רצון לתרום למדינה. זוהי המוטיבציה הלאומית. אותה מוטיבציה שכולנו חונכנו אליה בכל מסגרת אפשרית; ההורים אמרו שזה חשוב, בתקשורת היללו כל מנהיג צבאי ובבית הספר דיברו איתנו על השירות המשמעותי. במצב שכזה, רוב הסיכויים הם לטובתנו ובהנחה שנתקבל ליחידת העילית, השירות שלנו, לדעתי, יהיה מרתק מאתגר ומשמעותי. אך זהו לא המניע של כולנו.

אם לא נבין, לפני יום הגיוס, מדוע אנחנו עומדים ללבוש את המדים הירוקים (או הבז'), אנו עלולים למצוא את עצמנו במקום שלא הולם אותנו ואת כישורינו. מקום בו אנחנו לא מאתגרים את עצמנו מספיק. תהליך המיון לצה"ל עלול להיות קשה ומייגע ולכן המוטיבציה שלנו להמתין כעשרים דקות נוספות בקו לחיל המודיעין, חייבת להיות ברורה לנו. אחרי הכל, עם כמה שהדבר נראה לנו מוזר אנו עומדים לבלות בגוף הסבוך לפחות שנתיים, ואם כך הדבר, מהן כבר עוד עשרים דקות?

תחת מטריה של אינטרס אישי

ישנו חלק נוסף שמקור המוטיבציה שלו מונח בעיקר באינטרס האישי לגיוס. חלק זה כנראה ישמח לשרת בצה"ל משום שזהו המקום הראשון בו הוא נחשף לשוק העבודה (אמנם עם שכר זעום), זהו מקום בו הוא מקבל משימות רציניות ואולי אפילו רוכש מקצוע להמשך חייו. בסופו של דבר, הצבא הוא מקום בו נערים בני 18 מסיעים טנק, מתפעלים מערכות טכנולוגיות מתוחכמות ומובילים צוותים גדולים לעבר מטרה מסוימת.  

 בנוסף, תחת מטרייה זו של האינטרס האישי, יימצאו את עצמם כאלה שרוצים להתגייס על מנת לשפר את עצמם ואת אישיותים. הצבא מהווה פלטפורמה מצוינת לניהול, להנהגה ולהתנסות בחיים תחת מסגרת שיכולה בהחלט לתרום הרבה לכל אחד ואחת מאיתנו.

ישנם גם בני הנוער, שמתגייסים לצבא אך ורק בגלל החובה בדבר. רק בגלל שאם לא יעשו כן, החברה הישראלית תוקיע אותם מתוכה. זוהי מוטיבצית ההכרח שלטעמי, הגיוס מתוקפה יהיה הקשה ביותר. במקרה הטוב, יקבלו נערים אלה משרד נעים ועבודה מאתגרת ומעניינת אליה יתחברו בהמשך. במקרה הרע, לא יתקבלו לתפקיד נחשב, ויפלו בין הכיסאות בתהליך המיון המסורבל של צה"ל, הו אז עבודתם תיראה עבורם כסבל מתמשך. אינני סבור שמדובר בגזירה משמיים; כמובן, שמתוקף היותנו בני אדם, חלק זה של האוכלוסייה יתרגל למצבו, קשה ככל שיהיה. אבל הוא לא ייתרם ממנו ורמת התרומה שלו לממסד תהיה מועטה.

 חלק נוסף שמתגייס מתוך מוטיבציית ההכרח, הינו החלק שמתנגד לפעילות הצבא באופן מצפוני. התנגדות שכזו הינה לגיטימית. הרי לא ניתן לצפות מאדם לקחת חלק בארגון, כאשר הוא אינו מסכים עם האידיאולוגיה שלו ועם מהלכיו באופן טוטאלי. במקרה הזה, נדרש תחקור מעמיק יותר של צה"ל ושל החיילים שמשרתים בו. אולי ישנן יחידות שמתיישבות באופן מסוים עם האידיאולוגיה השנויה במחלוקת.

שהמוטיבציה תהיה ברורה לנו

אולי ניתן לשאוף להתברגות בעמדות בכירות בצבא ולנסות לשנות את מה שמפריע, בגבול הטעם הטוב כמובן היישר משם. ואולי לאחר התעמקות בקוד האתי המלא של צה"ל, חלק זה של בני הנוער יגלה שהסתירה בין ערכיו לבין ערכי צה"ל היא מועטה למדי.
כמובן שכל החלקים הללו בהם מתברגים מרבית בני הנוער לקראת הגיוס, לפחות מהיכרותי עם העולם, משולבים האחד בשני. אני יכול להתגייס מטעמים לאומיים משולבים עם אינטרסים אישיים, כשבמוחי צצו שאלות מצפוניות רבות. בכל מקרה, לא משנה היכן נמקם את עצמנו אנחנו תמיד צריכים לשאול את השאלות בנוגע לצבא. למה אני עושה את זה? מה זה ייתן לי? האם אני מסכים עם זה? מה זה בכלל צה"ל ומהן השקפותיו? מהן היחידות השונות?

 אם לא נבין, לפני יום הגיוס, מדוע אנחנו עומדים ללבוש את המדים הירוקים (או הבז'), אנו עלולים למצוא את עצמנו במקום שלא הולם אותנו ואת כישורינו. מקום בו אנחנו לא מאתגרים את עצמנו מספיק. תהליך המיון לצה"ל עלול להיות קשה ומייגע ולכן המוטיבציה שלנו להמתין כעשרים דקות נוספות בקו לחיל המודיעין, חייבת להיות ברורה לנו. אחרי הכל, עם כמה שהדבר נראה לנו מוזר אנו עומדים לבלות בגוף הסבוך לפחות שנתיים, ואם כך הדבר, מהן כבר עוד עשרים דקות?