יציאתם של בני ישראל מעבדות במצרים לחירות בארץ המוב​טחת​ מסמלת את תחילת מסעו ​של העם היהודי ​​לעבר עתיד טוב יותר, מסע שעדיין לא הסתיים. זהו אחד המסעות הארוכים ביותר בהיסטוריה, תחילתו לפני אלפי שנים ומועד סיומו אינו ידוע. התחושה שלנו, תושבי הארץ​,​ היא שעדיין לא השלמנו את הדרך אל הארץ המובטחת. אומנם הגענו אליה ואף התיישבנו בה, אך עדיין לא הגענו לתחושת נחת הרוח המלווה אדם היושב תחת גפנו ותחת תאנתו. 
אנו, תושבי העיר מודיעין, איננו יוצאים מן הכלל בהקשר זה בקרב תושבי מדינת ישראל. העיר בה החלטנו לקשור את גורלנו, לגדל את ילדנו ובה גם להתבגר ממשיכה להשתנות ללא הרף. גודלה, הרכבה האנושי ואופיה נמצאים בשינוי מתמיד, המרחיק אותנו באופן עקבי מתחושת הביטחון ​והקביעות שעלינו לקבל במקום לו אנו קוראים ​"​בית​"​. מציאות זו מחייבת אותנו לשאול שאלות בקשר למסענו ולדמותה של העיר המובטחת שלנו. ומה טוב מאשר רוח 4 הקושיות של
​ חג הפסח כדי להעלות מספר שאלות מהות​יות​ באשר לגורלה ועתידה של מודיעין? ​הרשו לי להציג את 4 הקושיות שבעיני הן המ​רכזיות​ ביותר לעתידה של עירנו:
 
הקושייה ​הראשונה עוסקת במספר תושביה על העיר. כיום מתגוררים בעיר כ 100,000 איש. תוכנית המתאר שלב ב' של העיר לשנת 2035 תגדיל את מספר האוכלוסין כאן לכרבע מליון איש בתוך עשור ומחצה לערך. ותוכנית המתאר שלב ג' של העיר תביא כבר את מספר האוכלוסין במודיעין לכחצי מליון איש! פי חמישה ממה שהיא כיום! האם אנו רוצים לחיות בעיר רועשת, מזוהמת בפליטה של עשן מכוניות, עמוסה בפקקים מפתח הבית ועד לפתח מקום עבודתנו? עיר המונית, מנוכרת לתושביה. האם אנו רוצים לחיות באחת הערים הגדולות והצפופות במדינת ישראל? אם כן, הקושייה הראשונה היא מה גודל האוכלוסיה שאנו והאם לא הגיע הזמן להאט את קצב גידול מודיעין?
 
הקושייה השנייה עוסקת בשמירה על הטבע והשטחים הפתוחים שמודיעין התברכה בהם מכל עבר. כבר כיום ברור שתוכניות הפיתוח תאכלנה ותאכלנה כל חלקת אדמה טובה, ובנייני בטון וכבישי אספלט ייכסו את קוו האופק מ​קצה לקצה​. האם אנו רוצים לגור ​בעיר ​שרומסת את כל מה שמסביבה? שמתפשטת ללא הגיון תיכנוני בריא ובולעת את כל עתודות הקרקע עבור הדורות הבאים? האם אנו רוצים עיר שהחריבה את מורשת המכבים באמצעות בנייה בלתי אחראית על אתרי מורשת לאומית, בין אם הינם נופי טבע פתוחים, ובין אם הינם אין ספור אתרים ארכאולוגיים מתקופת החשמונאים ובית שני? האם לא נרצה שילדינו ונכדינו והם ונכדיהם אחריהם ייזכו לראות בפריחת הרקפת הוורודה ובריצת הצבי במישורי ארצנו?
​ ובקיצור, הקושייה השנייה היא כמה ואילו חלקים מהטבע שמסביבנו אנו רוצים לשמר?​
 
 
הקושייה השלישית עוסקת באופי הבנייה בעיר כיום, שהינו פרברי, נמוך,​ ומחייב שימוש בתחבורה פרטית ו​מאופיין ב​בניית שכונות לווין רבות המנותקות מליב​ת​ה של העיר. עיר כזו מגדילה את זיהום האויר, תורמת לשינויי האקלים, לוקחת כסף מכיסם של תושביה כדי לממן תשתיות פיסיות ארוכות, שבתכנון נכון וקפדני יותר היו נ​חסכות​ ומאפשרות השקעה בבני אדם חיים, בילדים, בנוער, בקשישים, בחינוך, תרבות, ספורט, רווחה, יצירת מקומות עבודה. ובמקום זה העיר משקיעה בקווי ביוב,​ ​כבישים ותאורת רחוב לשכונות מרוחקות ומא​ו​כלסות בדלילות.​ הקושייה השלישית הינה​ במה אנו בוחרים: בבנייה רוויה המאפשרת הפניית משאבים לתושבים או בבנייה פרברית בזבזנית בשטח ש​מ​חייבת לקיחת תקציבים לתחזוקת תשתיות?
 
הקושייה הרביעית והאחרונה עוסקת באופיה האנושי של העיר. האם אנו רוצים עיר קהילתית, שנותנת תחושה של בית? או שמא עיר גדולה, מנוכרת? ​הרי ברור שבעיר בת רבע מליון איש, כל שכן עיר שגרים בה חצי מליון איש, תיעלם ההומוגניות המאפיינת את העיר כיום ואוכלוסיות שלא מתאימות לרוח העיר תכנסנה לכאן תוך יצירת קונפליקטים מיותרים.​ ככל שהעיר תגדל ובקצב המהיר המאפיין אותה, כך יתגבר הניכור, תפחת הקרבה בין חברים ושכנים והעיר תהיה מקום שפחות ופחות נעים לגור בו.​ והקושייה הרביעית הינה איך היינו רוצים לשמור על אופייה הקהילתי והרכבה האנושי הנוכחי של העיר?​
 
התחלנו בכך שאמרנו שהמסע לארץ המובטחת שהתחלנו בו לפני למעלה משלושת אלפי שנים עדין לא הסתיים. לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. זה לא קורה כיוון שאנו לא לוקחים את עתידנו בידינו. איננו מביעים דיעה כל שכן עמדה באשר לעתיד הרצוי של מודיעין. איננו מכירים את תוכניות הפיתוח. אנו רק סומכים ש"הכל יהיה בסדר". אך ראוי שנתעורר, נגלה עניין, נהיה מעורבים, נבוא בשאלות ובקושיות למי שמתכנן את מודיעין, ונאתגר את חזון הפיתוח הנוכחי המוביל אותה לעבר עיר שבלתי נעים לגור ולחיות בה יותר. הבה נצא מהעבדות שמביאה הפסיביות לחירות שנושאת עימה האקטיביות. בואו נשתמש בארבע הקושיות האלו להגדיל את חרותנו ולהבטיח עתיד טוב יותר עבורינו.