הפסח השנה יהיה כנראה פחות שמח אצל רבים מאתנו. סבא וסבתא יחגגו לבד ובלי הנכדים, והסדר הגדול ורב המשתתפים שכולנו (לרוב...) אהבנו יוחלף בסדר "גרעיני". במקום כיסא ריק לאליהו הנביא נשאיר מקום למחשב הנייד לראות משפחה וחברים באמצעות תוכנת הזום. כן, יהיו לנו השנה הרבה יותר מארבע קושיות לשאול, ואת "מה נשתנה" מן הסתם נשיר במנגינה אחרת ממה שהתרגלנו לה כל שנה.
הפסח ועונת האביב, הפריחה והלבלוב שמלווה אותו היוו תמיד הזדמנות מצוינת להתחבר לטבע ולעולמות הבריאה המופלאים. זו העונה בה עוברים מעל ארצנו והעיר מודיעין להקות גדולות של חסידות, וקריאותיהם של אחרוני העגורים הנודדים מאפריקה לאירופה עדין נשמעות מעל ראשינו. זו העונה בה הצבייה מניקה ברוך את העופר שלה שזה עתה נולד, כל ציפור מרננת מעל ענפי העצים, האגס והשזיף פורחים, ושעליה כותב בעל שיר השירים את המילים המרגשות והנצחיות הבאות: נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים--נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים ( פרק ז' פסוק י"ב).
זכורני שכילד היינו מתחילים לקרוא את שיר השירים בבית הכנסת הספרדי בשכונת קריית משה בירושלים בתקופה שבין הפסח לשבועות. אהבתי תמיד את דברי השיר הזה במיוחד כאשר נישאו מפיו של אבי ז"ל, חזן בית הכנסת. כמה יופי, תקווה, ערגה ואהבה יש במילות השיר האלה!
השנה לא נצא לשדה, אלא אם כן הוא 100 מטר מהבית, ולא נזכה לראות אם הגפן פרחה והרימונים הנצו. כנראה שנחמיץ גם את מרבדי הפריחה הרבים ואדומי עלי הכותרת של הפרגים, את הצהוב העז של החרציות, ולא נזכה לשמוע את "קול דודי הינה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שיר השירים פרק ב' פסוק ח') – ועבורנו, תושבי העיר, בגבעות מודיעין, הגבעות הדרומיות, חרובה, שר ורגב.
אך למרות הסגר ומגבלות התנועה, הטבע יישאר בליבנו שכן האדם והטבע חד הם. האדם הוא חלק מסביבתו הטבעית שנטועה בנפשנו ומחוברת להווייתנו באמצעות אלף ואחד מיתרים, גלויים ונסתרים, באמצעות השירה והמקורות, החשיבה והאמונה, האהבה והתקווה.
אנו במודיעין ובישראל בכלל זכינו לטבע מהמם, ייחודי בעולם כולו וחובה עלינו לשמרו ולשומרו. בלעדיו איננו מי שאנחנו, אם בכלל נמשיך להיות...את פסק הזמן שהקורונה נותנת לנו חובה עלינו לנצל למחשבה מעמיקה על אורחות חיינו, על הנורמות שמנהיגות אותנו ועל מנהגינו. זו הזדמנות מצוינת לביעור חמץ אמתי בתוך נפשנו ולא רק בתוך בתינו. זה הזמן לשאול מה מבין כל האמונות שלנו מתאימה לנו? משרתת אותנו או פועלת נגדנו? האם לא הגיע הזמן, לדוגמא, להשתחרר מתרבות הצריכה שכה השתעבדנו אליה? או האם תכניות הבנייה של מודיעין הן עדין זה מה שאנחנו רוצים? צריכים?
וכאשר יתומו ימי הסגר ונוכל לצאת שוב אל השדות והכרמים, אל הגבעות וההרים, בואו נזכור שהם מאוימים ע"י בנייה ו"פיתוח", ושחובה ומצווה עלינו להשאירם טבעיים, ירוקים ופורחים, לנו ולצאצאינו לדורי דורות.
גדעון בכר
יו"ר עמותת תושבים משפיעים במודיעין, הפועלת למען הגנה על הטבע והסביבה במודיעין מכבים רעות.
