בתי הבכורה בת השש אמרה לי השבוע ברוח חג ט"ו בשבט, כי ללא העצים, לא היו חיים. אמירה קטנה זאת גרמה לי להרהר רבות בתפקידנו בכל מכלול החיים מול השמירה על אוצרות הטבע. שהרי, אנו, בני האדם, חשים עצמנו כיצורים עליונים בשרשרת המזון ולכן לעיתים לא חסים בלבנו על משאבי הטבע הפרוסים לרגלנו - קטיפת פרחים, גדימת עצים, הריסה של יערות ושמורות טבע עבור עיור, הקמת תשתיות, מפעלים ובנייה.
בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של עמוס עוז, זכרו לברכה, באחד הראיונות שערך: "אני לא אוהב את הביטוי 'שמירת הטבע'. לא נולדנו לתוך מוזיאון. שהרי מותר לגעת בטבע. אך, כאשר אדם עומד מול הטבע, אם זה מול הקטן בחרקים או השגיא בין ההרים, עמוד בענווה. אינני אומר אל תיגע. החלטת לגעת - גע, בענווה. אך זכור שאתה היום כאן ומחר אינך כאן." דבריו של עמוס עוז מתקשרים לכתוב במדרש קהלת רבה ז': בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם; וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך. במקורות היהודיים ניתן למצוא עוד במקומות רבים אזכור וקשר ישיר בין הטבע לבין האדם. בא ללמדך כי הטבע ואנחנו, בני האדם- ישות אחת אנו.
הקשר בין ט"ו בשבט לאדם קיים גם במנהג נטיעות העצים אשר החל ביישוב יסוד המעלה בשנת 1884. למרות שנטיעת עצים התקיימה לאורך כל השנה כסיוע לייבוש הביצות ונטיעת עצים במקומן, נטיעת עצים בט"ו בשבט סימנה את ההגנה על הבית ואת הקיימות שלנו, כעם בביתו שלו. שהרי נטיעת עצים הינה סימן לדורות. לכן, אל לנו לשכוח שאם לא נשמור על הטבע ועל מרכיביו, אולי בעוד כמה דורות או אפילו עשורים, לא יהיו העצים והפירות שנוהגים לאכול בחג נגישים לבאים אחרינו.
כתושבי העיר מודיעין זכינו בזכות עצומה לחיות בליבו של טבע מלבלב המצוי בשפע מסביבנו. אך טבע זה מאוים רבות ע"י גדילתה המתמשכת של העיר. מכאן שחשוב שנגדיר את האזורים הטבעיים החשובים ביותר כמו הגבעות הדרומיות והגבעות שר, חרובה ורגב, ונגן עליהם באמצעות הקמתו של "גן לאומי מכבים". גן זה ישמר אותם על נופיהם ואילנותיהם לדורות הבאים.
שירה ויגוצקי
עמותת תושבים משפיעים במודיעין
צילום: Depositphotos
