"השבוע כמעט שקיבלתי פעמיים התקף לב. אתה לא מאמין כמה שזה היה מפחיד! בפעם הראשונה טיילתי להנאתי בגבעות הדרומיות ליד רעות כאשר נתקלתי באישה אחת עם שני כלבים גדולים וממש מפחידים. הם התחילו לנבוח בקול ממש רם. ואז האישה התחילה לצעוק בקולי קולות ולנופף בידיה. הכלבים התחילו לרוץ אלי וממש בדקה ה -90 חמקתי מהם. אוף, כמה שזה היה קרוב! בפעם השנייה, הלכתי כהרגלי לחפש אוכל לחתולים שאנשים טובים משאירים ברחוב ברעות. הייתי בגרם מדרגות באחד מגני המשחקים כאשר הפתיע אותי איש אחד. הוא הוציא את הטלפון שלו והתחיל לצלם ובתנועות שנראו לי מאיימות אף החל להתקדם אלי. לא היה לי לאן לברוח. משני הצדדים היו קירות ומאחורי היה גן משחקים סגור. הרגשתי כ"כ מאוימת אז עשיתי את הדבר היחידי ההגיוני: רצתי קדימה לעברו כדי לברוח. בדיעבד שמעתי שהוא העלה סרט בפייסבוק ואמר שאני חיה רעה ומסוכנת ושהתכוונתי לתקוף אותו".
 
"ואת לא כזו." אמרתי לה. " אני יודע כיוון שקראתי שאין אף מקרה מתועד בו תקף צבוע אדם בארץ ישראל".
 
"בהחלט" אמרה הצבועה. " צבועים לא תוקפים בני אדם. להיפך, אנו עושים כל מה שביכולתנו כדי להימנע ממגע עם בני אדם. הם מפחידים אותנו וגם מסוכנים עבורינו."
 
"אז למה אתם באים לעיר?" תהיתי בקול רם.
 
"כיוון שאין לנו כבר היכן לחיות" השיבה הצבועה ונימה של עצב עמוק נשזרה בקולה. " אתם בונים ובונים, ולנו לא נשארים מקומות לחיות בהם. מה שאתם מכנים בתיכם, השכונות שלכם, זה היה פעם הבית שלנו. לא טבעי שנרצה לחזור אליו? לבקר את המקומות בהם נולדנו וגדלנו?".
 
"באמת הגיוני" השבתי והוספתי הרהור משלי: "אנשים גם מבלבלים ביניכם לבין הצבועים באפריקה. שם הצבועים הרבה יותר גדולים וחיים בלהקות".
 
"בדיוק כך!" התפרצה הצבועה לדברי. " בארץ הצבועים קטנים יחסית, בגודל של כלב גדול בלבד והינם חיות בודדות. אנו לא חיות בלהקות. כלבים משוטטים הרבה יותר מסוכנים מצבועים. ידעת גם שלא נשארו מאיתנו רבות בארץ ישראל? "שאלה בקול נמוך, כאילו היא ממתיקה עימי סוד גדול.
 
"חכי, תני להיכנס לגוגל." שלפתי את הנייד שלי וחיפוש מהיר באינטרנט העלה שבכל ארץ ישראל נותרו ע"פ הערכות כ 200 צבועים בלבד, שמדובר בחיה נדירה ביותר ומוגנת עפ"י חוק, שנכחדה כמעט כליל מהמדינות שמסביבנו.
 
"תגידי" שאלתי, " מה צריכים תושבי העיר מודיעין לעשות כדי לפחד קצת פחות מכם? בסה"כ כולם זוכרים את הסרט סימבה מלך האריות והצבועים הרעים, והם גם לא מורגלים לראות חיות בר ממש ליד הבית שלהם".
 
"וגם הבית שלנו!" השיבה הצבועה בלהט. "אבל במענה לשאלותיך: קודם כל לא לפזר אוכל לחתולים ברחובות - זה פשוט מושך אותנו ועוד חיות בר אחרות. דבר שני לוודא שפחי הזבל סגורים היטב ולא משאירים שקיות זבל בחוץ, בגני המשחקים או בטבע. כך לא נרצה לבוא לשכונות ולחפש אוכל. אבל הכי חשוב, לא לפחד מאיתנו. אנחנו לא מסוכנות. גם לנו מגיע לחיות בעולם. ותשאירו לנו גם טבע לחיות בו. אל תיקחו את הכל לעצמכם, באנוכיות."
 
"רעיונות טובים" הנהנתי בהסכמה בראשי. "את יודעת מה? - אולי אפילו בפורים השנה אתחפש לצבועה!"
 
"רעיון מצוין" הסכימה הצבועה במין חיוך מסתורי, מעין מונה ליזה כזו. ואז אמרה שיש לה כמה ילדים קטנים בבית שהיא צריכה לדאוג להם ונעלמה בין השיחים...
 
צילום: Depositphotos