כתבה וצילמה: דניאל ברונשטיין * צילומים נוספים: ארמונד אזולאי
בשעה שרבים מאיתנו מחכים כבר עם פיוז קצר לשעה 17:00 כדי להתחיל להתגלגל הביתה, יש מאות ועובדים בעיר שנמצאים בתחילתה של משמרת ערב ואולי אחר כך גם לילה במספר מקומות בעיר: טרם, המוקד העירוני, רשתות השיווק, מד"א, תחנת כיבוי האש ועוד. בסדרת הכתבות הקצרה הבאה מוקדשת לכמה מהמקומות האלה.
המקום הראשון אותו פקדנו היה תחנת כיבוי האש במתחם הקראוונים, שעומד כולו להתפנות הקרוב. התחנה של הכבאים מיועדת ככל הנראה לעבור לרחוב עמק האלה אבל הדברים עוד לא סגורים עד הסוף.
כבר מזמן שאנחנו לא קוראים לכבאי "כבאי", כי יש גם נשים כבאיות, וכמובן גם הכבאית, המשאית האדומה והמדליקה שאליה מגיעים במהירות הבזק, מה שאנחנו מכנים היום "לוחמי האש". המשמרת המיוחדת הזו התחילה באיסוף מיוחד שלי מתחנת הרכבת על ידי הכבאית הגדולה. במשמרת שהתקיימה זמן קצר לפני חג הפורים והעדלאידע, לפני שבוע, נכחו במשמרת כארבעה לוחמים: להב"מ יובל וייס (36), מפקד התחנה, סמל איציק אלקלעי (35), מפקד צוות כיבוי, רב"כ איתי עמר (29) וכב"ר וורקו בימרו (27), לוחמי אש.
השעה 18:30, בדיוק 12 שעות עברו מאז המשמרת, שאורכה כ-24 שעות, שכוללת מנוחה לפרקים קצרים בלבד, בסדר יום ארוך שבתוכו בדיקת ציוד, רענון מידע, הדרכות יומיומיות, סיורים במקומות המועדים לפורענות וכמובן, היצמדות לתחזית מטארולוגית מיוחדת, שהרי כשמדובר באש, באקלים, בכיווני הרוחות ועומס החום שהם הקריטיים ביותר ואי אפשר לצפות אותם.
מדובר היה ביום שרבי יחסית, שנפל עלינו באמצע החורף, כיאה למזג האוויר המיוחד של הארץ. משמרת רגועה יחסית. הגעתי אליהם זמן קצר יחסית לאחר השריפה בחממות ובכפר רות וחילוץ ילד שנפל לבור קידוח. ישבת איתם ליד שולחן עץ עגול, וריחות קפה שחור טורקי. הגליליות עשו את הסיפתח לשיחה הצפופה שנערכה איתם.
בין משפט למשפט הלוחמים נעצרו לכושר, עמר עבר בין הרמת משקולות במזרון, לסדרת מתח בכניסה לתחנה. שמירה על כושר הינה חלק בלתי נפרד מהמשמרת הארוכה.
"תודה לאל, עד עכשיו המשמרת רגועה יחסית" אומר סמל אלקלעי ונושם לרווחה. בסביבות השעה 16:00 בצהריים, הוזעקו הלוחמים לאזור בוכמן, ולשריפה שבה היו מעורבים ילדים. אלקלעי: "עובר אורח דיווח על עשן. ילדים באזור כיתה ה' ילדים שיחקו באש. זה הסתכם בזה שנתנו להם הדרכה, הסברנו להם את הסיכונים, כמה מסוכן זה היה אם הצימחייה בסביבה הייתה יבשה למשל, הם התלהבו ושמחו על ההדרכה, סטייל צופי אש".
להב משנה יובל וייס מספר כי ילדים אוהבים להגיע לתחנה הקטנה שמאחוריה עומד בסיס האם בלוד. "מגיעים לפה ילדים עם ההורים, כולם רוצים לפגוש את 'סמי הכבאיֿ', אנחנו מעלים אותם לכבאית, נותנים להם ללבוש את החליפה, למרות שהיא מסורבלת, והם בעננים. כשהם שואלים איפה סמי, אנחנו מסבירים להם שזו לא המשמרת שלו אבל שנמסור לו ד"ש".
ילדים ילדים, אבל גם אני התלהבתי, לא יכולתי להתאפק וביקשתי גם לנסות את החליפה. היא הייתה בהחלט מסורבלת, אבל הנה הגשמתי גם אני חלום.
שולחן העץ ממוקם ממש בכניסה לביתם של הלוחמים, ויש בו הכל- סלון, מטבח, מקלחת ושלושה חדרי שינה. אחרי הכול, כפי שמנהל התחנה ציין "שליש מהחודש אנחנו מתגוררים כאן". ניסיתי להבין מהם הסיכונים המרכזיים בעיר שלנו, ולמה אנחנו צריכים להיות עירניים כדי להקל על עבודת הלוחמים שלנו.
וייס: "העיר מודיעין כשלעצמה היא מאוד אחראית, אנחנו מקבלים דיווחים על כל דבר הכי קטן. אזרחים לפעמים אומרים 'אוי אני מצטער שהטרחתי אתכם', אבל אנחנו תמיד אומרים להם: 'תזמין אותנו 20 אלף פעם ושכל אירוע יסתיים בשלום'. העירנות של התושבים מאוד גבוהה. כולל שיתוף הפעולה המצוין עם הפיקוח העירוני. יאמר לזכותם, שהם עושים עבודה מדהימה, אנחנו מגבים אותם והם אותנו".
-ואיך היה בגל ההצתות?
"בתקופת השריפות של נובמבר, מה שאנחנו מכנים אותו 'מבצע אש ומים', הגענו למצב ששוטרים, פקחים, סייעו לנו בשריפות, העיריות סיפקו רכבי ביוביות שהיו לסיוע משמעותי מאוד. שיתוף הפעולה מאוד גבוה גם בסדיר, אבל אנחנו תופסים אותו כמיוחד ויוצא דופן. גם מד"א, התחנה השכנה לנו נותנים לנו את כל התמיכה, אנחנו ממש צמודים להם".
סיורים יזומים באיזורי הפיקוח
מתברר שהסיכונים המרכזיים בעיר קשורים בעיקר לעובדת היותה עיר שמתפתחת במהירות עצומה. האקלים דווקא, איננו שונה.
"ההבדל היחיד הוא שביחס לערים באזור, העיר מודיעין קרה יותר", מציין וויס. אזורי הפיקוח המרכזיים בתחנת מודיעין הם "גורדי השחקים" של העיר (מעל 28 קומות), שלושה אזורי תעשייה ובורות קידוח, מנהרות הרכבת שמתחת לאדמה, יער בן שמן וכמובן גבעת התיתורה, לכן שם נערכים סיורים יזומים שבשגרה.
"האתגר המרכזי הוא ההבנה של האזרחים, שלא מודעים כמעט לחשיבות המערכות שאנחנו חייבים להיעזר בהן. למשל, בבנייני קומות גבוהים, המפוחים שאחראים על לקיחת האש, חשובים מאוד. מערכות משוכללות כאלה שכל בניין שמקבל אישור מכיל אותם, מספקות לנו המון סיוע וחייבים לקחת אותן בחשבון ולשמור עליהן", מציין אלקלעי.
וייס: "תארי לך מה זה שריפה במגדל שבחטיבת הראל, שבה נזעקנו לפני כמה זמן אל חדר המעליות שבקומה ה-20. הציוד שכל לוחם אש סוחב איתו כולל החליפה עצמה, מגיע כמעט ל 40 קילוגרמים. זה קשה מאוד, לא משנה בכמה כושר אתה".
-מה קורה ממצב שבו אתם צריכים להגיע למוקד אש במבנה גבוה. הרי הסולמות מוגבלים עד קומה מסוימת.
אלקלעי: "אנחנו נותנים כאן את הסיוע הראשוני, הסולם יגיע אלינו לרבות תגבור נוסף, מתחנת האם בלוד, כמובן תלוי בסוג האירוע. לכן סיורים בתחום השיפוט שלנו חשובים ונעשים באופן תדיר. סביב מבני מגורים, גורדי שחקים, מנהרת הרכבת, שהיא היחידה מתחת לפני הקרקע, עניין ייחודי לעיר מודיעין. סיפור בפני עצמו".
-תסביר
וייס מתנדב להסביר: "אירוע מנהרה יכול להיות מאוד בעייתי בגלל שמדובר בהרבה אנשים שיוצאים מהרכבת בכל יום, ולכן תמיד חשוב לשמור על עירנות גבוהה, בפיקוח וסיור מיוחד. מדובר בעבודה עם ציוד מאסיבי, מערכות שמתחדשות, ולכן הכול מאוד דינאמי, שגרה של למידה וריענון יומיומי, מעבר לטיפול באירועים עצמם".
להב משנה יובל וייס מספר כי ילדים אוהבים להגיע לתחנה הקטנה שמאחוריה עומד בסיס האם בלוד. "מגיעים לפה ילדים עם ההורים, כולם רוצים לפגוש את 'סמי הכבאיֿ', אנחנו מעלים אותם לכבאית, נותנים להם ללבוש את החליפה, למרות שהיא מסורבלת, והם בעננים. כשהם שואלים איפה סמי, אנחנו מסבירים להם שזו לא המשמרת שלו אבל שנמסור לו ד"ש"
-מה עוד ייחודי לאזור שטח השיפוט של התחנה במודיעין?
"אנחנו יושבים על צירים ראשיים כמו 431, 443. הכי בעייתי זה יער בן שמן שצמוד לליגד, וכמובן התיתורה שלא משנה מה, היא תמיד נשרפת. אנחנו גם מחלצים מתאונות דרכים, היחידים שיש להם הציוד, מקלפים את הרכב ומוציאים את הבן אדם מבלי להזיז אותו, וכמובן חילוץ מבורות, יש במודיעין הרבה בורות. בגלל שמודיעין היא עיר שמאוד עיר מתפתחת, וגם יש בארות מתקופות עתיקות, קורה שיש אירועי חילוץ. הנה רק לפני כמה ימים חילצנו ילד בן 8 שנפל לבור קידוח, באזור הכרמים".
-איך אתם נערכים ליום שרבי?
וייס: "אצלנו כל יום הוא קריטי, שום דבר לא צפוי. אנחנו עושים משמרת של 24 שעות כאן ו -48 בבית, אבל זה בדרך כלל לא קורה, אתה יכול להתחיל משמרת ובשעה ה-23 להגיע לאירוע שמושך אותך פתאום לארבעה ימים רצופים של משמרת. מבצע 'אש ומים', התקופה של נובמבר האחרונה, אנשים לא ראו את הבית במשך שבוע כמעט. לא היה חם, אבל היו רוחות מטורפות שליבו את השרפה וזירזו אותה".
-היו אלה הצתות או לא?
"אנחנו מוגבלים בלמסור מידע, רק החוקרים מוסמכים. אבל הנה לפני כמה זמן קצר התרחשה בכפררות שריפה שהתחילה בחממה שמשמשת למשתלה וזה התחיל לרוץ. הלוחמים נכנסו לתוכה, כדי שלא תתפשט חס וחלילה לכלבייה או לחוות הסוסים הסמוכה לה. בעלי חיים, זה כבר סיפור אחר, צריך לחלץ אותם במהירות, זה לא פשוט. אנחנו תמיד מתמודדים עם משהו שהוא בתוך ההבנה המקצועית שלנו, אבל הוא בלתי ניתן לשליטה. האדרנלין גבוה".
-בניגוד להיגיון?
וייס: "יש מקרים שאם הרוח תשתנה לי אני לא אעמיד כבאיות במקום מסוים כדי שהכבאית לא תעלה באש. החום הוא עיקר ההשפעה על הלוחמים, אבל כיוון עוצמת הרוח היא קריטית. יש הרבה סוגי תקיפות, ולפעמים בגלל מזג האוויר אתה מחליט שאתה לא תוקף בקו האש, כמו כל בן אדם רגיל שזה יהיה הדבר הראשון שהוא יעשה. כלוחם אש נראה לעיתים שאתה עובד בניגוד להיגיון, אבל זו הדרך היחידה לסיים את האירוע בשלום. אתה מחכה לה במקום אחר, לא עוצר אותה, שכשהיא תגיע, זה יקרה בעוצמה מעט יותר נמוכה מבלי לסכן את הכבאים".
סיכונים רבים, שעות ארוכות מחוץ לבית, מקרים קשים, למה להיות בעצם לוחם אש, הדהדה השאלה. "תמיד רציתי לסייע, לעזור לאנשים, ואדרבא שזה מקצוע,, מציין בימרו בהחלטיות. "אצלי זה מבית, דוד שלי ואבא שלי עוסקים בזה, הם תמיד היו הגיבורים של המשפחה, אבל מתחבר מאוד למה שוורקו אומר, היכולת הזו להיות שם ולהציל חיים זה סיפוק גדול", מציין אלקלעי.
"אדרנלין", מסכם וויס בהחלטיות. זה לא טבעי להיכנס לתוך בית בוער. אם הצלחת לחלץ ילד מתוך בית בוער, זה לא התודה שאתה מקבל, שאמנם יש בה המון, אבל קשה לתאר מה זה עושה לך בפנים כשאתה מציל חיים, מדובר בסיפוק ענק שאי אפשר לתאר אותו, וזה מעבר לרצון לעזור".
וייס: "אצלנו כל יום הוא קריטי, שום דבר לא צפוי. אנחנו עושים משמרת של 24 שעות כאן ו -48 בבית, אבל זה בדרך כלל לא קורה, אתה יכול להתחיל משמרת ובשעה ה-23 להגיע לאירוע שמושך אותך פתאום לארבעה ימים רצופים של משמרת. מבצע 'אש ומים', התקופה של נובמבר האחרונה, אנשים לא ראו את הבית במשך שבוע כמעט. לא היה חם, אבל היו רוחות מטורפות שליבו את השרפה וזירזו אותה"
מודיעין מחבקת את הלוחמים
בשלב הזה עברתי סיור קל בבית המגורים של הלוחמים. קשה היה לפספס את תעודות ההוקרה, מכתבים תלויים בסלון של תושבים וילדים נרגשים, והמון חום.
"במודיעין, מה שמיוחד זה החיבור לקהילה ", מחייך איתי עמר, תושב העיר היחיד מבין הארבעה, בעת שרואה את ההתלהבות השקופה שלי מההקדשות התלויות על רחבי הקירות.
אלקלעי מוסיף: "בתקופה של מבצע 'אש ומים', כל עשר דקות התייצבו כאן תושבים. עם עוגות ומכתבי הוקרה. זה חימם לנו את הלב ברמות מטורפות, עם ישראל עם לב רחב".
כשאני מבקשת לצלם אותם, כולם נענים פרט לאיתי עמר הביישן. השלושה "מסתלבטים" עליו אבל בשלב מסוים הוא נענה. חבר ממד"א שבדיוק הגיע לתחנה, מאיר את הכבאית ואז מתגלות נעליו הצהובות והמנצנצות של אלקלעי. התמונה יוצאת נפלא. והנה אני מוכנה לסוף הראיון.
-תגידו, מה השתנה מאז אסון הכרמל?
וייס: "כיום, בניגוד לעת שלפני הרפורמה, בכל אירוע חריג שקורה, כולם יכולים להזעיק את כולם, שיתוף הפעולה הוא מלא בין תחנת האם לכל תחנות המשנה, המידע עובר בקלות. מה שפעם היה מאוד מאוד קשה לעשות. כיום בלחיצת כפתור, ניתן להזעיק - 80 לוחמי אש שיגיעו למקום. פעם היית צריך להתחנן כדי לקבל סיוע. והלוחמים היו נופלים מהרגליים בסוף המשמרת, היום זה גם יכול לקרות אבל עכשיו החלוקה של הכוח בינינו היא אחרת מבחינת מה שהיה פעם".
לא ישכחו את השריפה בתיתורה
כשאני מבקשת לספר על שריפות בלתי נשכחות הם נזכרים בשריפה האחרונה בתיתורה. עמר: "תחילת המשמרת, הרגע התחלנו וכבר הובהלנו במהירות האפשרית לגבעה. 'קח את הציוד, תעלה מיד למודיעין'. זו הייתה התקופה של ההצתות בנובמבר, ראיתי עשן רציני והבנתי שקרה משהו מיוחד. כל הגבעה בערה לנו, ממש ככה. שעתיים לאחר מכן התחילה השריפה בחיפה, לקחנו את הציוד ושם בילינו לפחות עוד יומיים".
אלקלעי נזכר באירוע בצומת גמזו, שבו נהג משאית שהובילו צוברי גז נתקע בסלעים. "לא יודע מה קרה שם והוציאו את מה שנשאר ממנו. זה היה מפחיד כי היה סיכון שגז ידלוף מהמשאית, ותוך כדי החילוץ נאלצנו לסגור את הצומת המרכזית למקום. שהייתה חסומה במשך 12 שעות".
האירוע שאלקלעי נזכר בו, הוביל אותי לשאול, כיצד מרגישים הלוחמים בעת אירוע מסוכן במיוחד. "אין לך ברירה. אתה עובד כמו רובוט, מתנתק מהלחץ והצעקות סביב, עושה הכל כדי לסיים את האירוע בשלום, עושה את העבודה".
אלקלעי: "המקצוע הולך איתי לכל מקום. גם היום כשאני יושב בקולנוע, אני מאוד זהיר, שם לב היכן נמצאים פתחי היציאה, החירום, כשאני הולך למלון אני שם לב לגלאי העשן, העבודה מלווה אותנו כל הזמן".
כשאני מבקשת לספר על שריפות בלתי נשכחות הם נזכרים בשריפה האחרונה בתיתורה. "תחילת המשמרת, הרגע התחלנו וכבר הובהלנו במהירות האפשרית לגבעה. 'קח את הציוד, תעלה מיד למודיעין'. זו הייתה התקופה של ההצתות בנובמבר, ראיתי עשן רציני והבנתי שקרה משהו מיוחד. כל הגבעה בערה לנו, ממש ככה. שעתיים לאחר מכן התחילה השריפה בחיפה, לקחנו את הציוד ושם בילינו לפחות עוד יומיים"
וויס מסיים עם סיפור בלתי נשכח על התרסקות מטוס קל לפני 6 שנים "זה קרה ברחוב מנחם בגין, כשבדיוק פתחו את האזור. זה היה מחזה, שלא משנה כמה רובוט אתה, אני זוכר בדיוק איפה היה כל דבר. קילפנו את המטוס לאט לאט כדי להגיע לאותם האנשים, שלצערי נהרגו במקום. אחד הסיוטים הגדולים ביותר זה החשש שהבן אדם שאתה תגיע להציל אותו, זה בן אדם שהוא קרוב אליך, שאתה מכיר אותו מקרוב".
באתי להחזיר את נעלי לוחמי האש שהשארתי על רגליי. "את יודעת שיש לנו חוק מרפי?" מספר לי איתי וקורץ. "אסור לנו לצחצח את הנעלים בבוקר, כדי שלא ייקרה לנו נאחס!"
רגע, יש עוד חוקי מרפי כאלה?
וייס: "בטח, אסור להתקלח לפני 22:00 בלילה ובעיקר לא לפני ארוחת הערב".
אגב ארוחת הערב, בדרך חזרה לתחנת הרכבת, אנחנו קופצים לשווארמייה בדרך. "בדרך כלל אנחנו מכינים ארוחת ערב, אבל בגלל הביקור שלך היום נלך על פאסט פוד"...
