כתבה: חלי וינשטיין 

100 מילה על המרואיין:

מוטי גרונר, 77, נשוי לניצה, אב לשלושה ילדים וסב ל-10 נכדים, פנסיונר שמאחוריו אין ספור תפקידים ציבוריים ופעילויות התנדבותיות במסגרת עבדותו כמנהל אגף נוער, ספורט וחברה בעיריית ירושלים בשנים 1963 ועד 1990 ועוד רבים כחבר מועצה במשך 15 שנה בעיריית מודיעין, הוא האורח שלנו במדור. הוא הגיע לעיר מודיעין לפני 20 , לאחר שצפה את ההתחרדות ההולכת וגוברת בירושלים, והתחיל הכל מחדש כאן, בעיר צעירה, בלי כיכרות ומרכזים מסחריים, בלי מתנ"ס ובלי היכל תרבות. הודות למוחו היוזם אנו מתברכים היום גם באלו ובעוד ברבים מרעיונותיו שקרמו עור וגידים.

- מדוע עזבת את ירושלים?

רציתי להתחדש. הגעתי למודיעין בשנה הראשונה להקמתה והרגשתי שאני מתחדש, לא היו מדרכות, לא כבישים, לא כיכרות, פשוט התחלתי הכל מהתחלה. תהליך העזיבה של ירושלים התחיל בעקבות בקשתה של ניצה אשתי, בעיקר בגלל מזג האויר וניצני ההתחרדות שהלכו וגברו, היא רצתה לעבור לגור בתל אביב ואני לא הסכמתי, ולבסוף החלטנו על מודיעין.

- מה הכי אהבת בירושלים ?

כילד גדלתי בשכונת הבוכרים. זו היתה שכונה מעורבת שנקראה ככה כי היו בה הרבה בוכרים אבל גם אשכנזים כמוני. אהבתי שהיה ערבוב של אוכלוסיות וכשהיינו ילדים, לא חשבנו בכלל על הנושא העדתי, פשוט גדלנו, שיחקנו ונהנינו, אף אחד לא דיבר על זה בכלל. למדתי בכצנלסון והיינו הולך משכונת הבוכרים עד לשם ברגל, אף אחד לא הסיע אותנו, אפילו מכונית לא היתה לנו, הכל היה פשוט ויפה. היום הכל שונה, יש לי שבעה נכדים שגרים במודיעין ואני כל הזמן מסיע אותם. מה שהיה יפה בירושלים של אז זה שהיא היתה קטנה יותר, הכרנו המון אנשים, היתה תחושה של שכונה בכל העיר. כשהגעתי למודיעין זה גם היה ככה בהתחלה, היתה כמות קטנה של תושבים והכרתי את כולם.

- אם היית יכול, מה היית משנה בירושלים כיום?

אי אפשר לשנות את ירושלים. העיר גדלה מאוד, אם בעבר היא מנתה 150 אלף איש היום זה כבר למעלה מ-800 אלף. בנוסף, היום העיר הולכת ומתחרדת וזה מאוד צורם ולא פלא שהדור השני כבר עוזב את העיר, כמעט ולא נשארו מהדור השני שהם תושבי ירושלים, ירושלמים פשוט איבדה את הציביון שהיה לה פעם. בקרית יובל, השכונה בה גרתי, כבר אז החלה התחרדות, הם באים לגור ואז זה מתפתח וגדל. אני מבין שגם הם צריכים מקום לגור בו, הם צריכים שכונות ודירות, אבל הייתי שמח אם אפשר היה להחזיר בראייה לאחור את הפרופורציות שהיו אז בין החרדים לחילוניים ובין ערבים ליהודים בירושלים.  ירושלים שלי היתה נראית אחרת, עבדתי עם כל האוכלוסיות, גם עם הערבית ומעולם לא היו בעיות ולא קיצוניות ואת זה אי אפשר כבר להחזיר.

- ספר על קוריוז מעניין או מצחיק במסגרת עבודתך עם טדי קולק

יום אחד בא אלי טדי ואמר שערב לפני הוא עבר ליד גן העצמאות בירושלים וראה המון גברים. הוא ביקש שאבדוק מה הסיפור ולמה הם מתאספים שם. אמרתי לו בסדר ולאחר שבוע הלכתי עם חבר שלי לבדוק את הנושא. נכנסנו וראינו שאחרי בית הקברות המוסלמי יש כל מיני גברים שמסתובבים, נכנסו להתעניין ושאלנו מה קורה כאן ומה הם עושים. התשובה שלהם היתה "זה הכנס השנתי שלנו".  

- מה אתה הכי אוהב במודיעין?

אני אוהב את איך שהעיר היא נראית שיש הרבה ירוק. אני גם מאוד אוהב שיש כאן הרבה ילדים והעיר צעירה ומעניינת.

- מה מרגש אותך ?

זו שאלה שאף פעם לא שאלו אותי. ספורט זה ההובי הראשי שלי והוא מאוד מרגש אותי. אני אוהד של קבוצת הכדורגל האנגלית ארסנל ואוהד של הפועל ירושלים בכדורסל (ואפילו ניהלתי אותם בהתנדבות במשך 20 שנה). בנוסף הייתי גם שופט כדורסל 10 שנים ושיחקתי בנוער של הפועל.

- מה מרגיז אותך ?

שאנשים משקרים, צביעות.

- מה מפחיד אותך?

אני לא מפחד. השתתפתי בארבע מלחמות, הייתי חובש ומתו לי חיילים בידיים כך שאני לא פוחד מכלום.

- היכן הוצבת במלחמות?

כל המלחמות הייתי בדרום, בתעלת סואץ, לא בירושלים. השתייכתי לאוגדה של אריק שרון.

- כמי שהיה אמון על הנוער והתרבות – מה דעתך על נוער העתיד?

במודיעין יש נוער נהדר וכשהייתי בתפקיד ראיתי שאחוז בני הנוער בעיר המשתייכים לתנועות הנוער היה מהגבוהים בארץ, היום אנחנו בראש הרשימה גם בגיוס לצה"ל וגם במעורבות בתנועות הנוער ובפעילות קהילתית, וזה היה מאז ומתמיד כאן בעיר, גם כשלא היו תנאים פיזים ותנועות הנוער פעלו בשטחי בתי ספר או בחוץ.

- מהי התרומה של העיר מודיעין לפעילות הנוער?

היום יש כבר מבנים מסודרים ופעילות מדהימה של הנוער והילדים במסגרות השונות. יש לי שתי נכדות ב"סנונית", אחת מהן בת 18 והיא שם כבר מגיל 4 וזכתה במדליות, יש לי נכד שמשחק בעירוני מודיעין בכדורגל, נכדה בריקודים סלוניים, זה נפלא שיש בעיר מענה ואת כל סוגי המסגרות כך שכל אחד שרוצה למצוא לעצמו תחום ביטוי הוא יכול לבחור מתוך מגוון גדול ורחב מאוד. כך לדוגמא, עמותת סחלבים אותה הקמנו, שמעניקה אפשרויות לביטוי לכל האוכלוסיה בעיר. כמי שעבד כל החיים בחינוך הלא פורמלי, מי כמוני יודע להעריך את זה.

- מהי ההצלחה הגדולה ביותר בקריירה שלך?

אני אף פעם לא חיפשתי הצלחה אישית או כסף, תמיד הייתי שכיר והייתי מסופק, לא ביקשתי מעולם יותר, והייתי שמח בחלקי ובמה שנתנו לי. מבחינתי ההצלחה שלי היא במה שעשיתי  במשך 27 שנים בירושלים והפעילות שלי למען ועם הנוער. כך למשל פיתחתי את נושא "ההספקה הפעילה" בבתי הספר שנכנסה עד מהרה לתוכנית הלימודים, את פעילות "מחויבות אישית" שהרגשתי שהיא חייבת להתבטא מאחר ולא יתכן שהתלמידים רק יקבלו אלא חשוב שידעו גם לתרום לקהילה , קורסים לעזרה ראשונה, שבתקופת הפיגועים בירושלים התבררו כהכרחיים כי חבר'ה שלנו יצאו למקומות ועזרו לצוותים ועוד.  

- איך התחילה הקריירה שלך?

בשנת 63', כשהתחלתי לעבוד בעיריית ירושלים, הרבה דברים לא היו אבל היה לי גיבוי מראש העיר להתחיל וליזום. אחד מהם היה מרכז תרבות לילדים ונוער שהתחלתי יחד עם אברהם יקל שהיה מנהל המקום. הקמנו רשת חוגים בתחומי העניין של הילדים. בעבר בירושלים היתה שיטה לפיה תנועות הנוער היו נתמכות על-ידי ומקבלות כסף כדי לפעול. אני לא הסכמתי לשיטה הזו ולכן הקמתי את מועצת תנועות הנוער, ובה ישבו מצד אחד תנועת אגודת ישראל ומצד שני השומר הצעיר ובעצם כל הקשת הפוליטית ישבה יחד לדון על נושאים שנוגעים כולם. פעילות נוספת שזכורה לי היא קורסי השחיה לנערות דתיות בבית החייל בירושלים. אלו נערות שאם לא היינו מאפשרים להם את הקורס, הן לא היו מגיעות לזה מטעמי צניעות. כאחראי על הספורט, החלטתי לבקש שעות שהם הבריכה בבית החייל תפעל לצורך לימוד שחיה כדי לאפשר לנערות הדתיות לשחות.  

- איך היה לעבוד עם קולק?

היתה לי זכות גדולה, לא כל אחד זוכה לזה, לעבוד עם טדי ובזכותו יכולתי ליצור יש מאין ולעשות הרבה דברים למען הקהילה.

וכאן במודיעין?

כשהגעתי לכאן, חיים ביבס צירף אותי לעשייה ונתן לי תחומי אחריות כל שזכיתי לעשות גם כאן הרבה דברים.

- מה עשית לאחר שעזבת את עיריית ירושלים?

עבדתי למען הקהילה, אחת מהן בעמותת 'צעד קדימה' למען הורים לילדים עם שיתוק מוחין ובין הייתי הייתי אחראי להבאת שיטת חינוך מיוחדת מהונגריה שתסייע לילדים. חקרתי וראיתי שיש סטודנטים שלומדים את השיטה בבודפשט והחלטתי להביא אותה לארץ. ניהלתי את העמותה במשך 12 שנה במהלכן פתחתי סניפים בארץ כדי שבכל מקום השיטה תהיה נגישה. לאחר מכן ניהלתי את עמותת 'רעות' המטפלת בחולי נפש בירושלים במשך 5 שנים. אני לא עובד בבנק, אני עובד בעיקר בתחומים של הקהילה, התחום החברתי, עם נוער, נוער בסיכון, בתי תלמיד, קשישים, זה מה שאני יודע לעשות.

- ואז אתה מגיע למודיעין, מקום חדש לגמרי. איך אתה מתחיל?

לא הכל היה קל. בזמנו היה משה שכטר ראש העיר והוא לא רצה להקים את היכל התרבות. גייסתי רוב והעברתי החלטה ואכן בהמשך, היכל התרבות הוקם על-ידי ספקטור וביבס. דוגמא נוספת היתה כשבאתי לשכטר ואמרתי לו שיש הרבה תאונות בעיר והצעתי להקים כיכרות. התשובה של שכטר היתה ש'כיכרות זה אופנתי, דבר הולך ונעלם, אין טעם לעשות את זה'. והנה היום, המון כיכרות וכל הזמן בונים רק עוד ועוד.  והיום – כל הזמן יש עוד ועוד. גרתי בלונדון שנתיים בשליחות וראיתי איך הכיכרות מנווטות את התנועה ומונעות תאונות, ועובדה שהיום זה עובד. בנוסף, בתחילת הדרך גם מתנ"ס לא היה ובעירייה רצו להקים חברה עירונית. כמי שהיה גם דירקטור בחברה למתנ"סים, הצלחתי לשכנע יוסי ואת שכטר והקמנו את המתנ"ס במודיעין. נכון שבפועל חיים ביבס גייס את הכספים להקמה אבל בתחילה זו היתה עבודה שלי, אני נדנדתי ללא הפסקה כדי שזה יקום וזכיתי לפני שעזבתי להיות בחנוכת הבניין. לחיים יש הרבה זכויות והוא מביא המון עזרה ותמיכה לעיר שבעזרתם אפשר לעשות הרבה דברים, הוא מאוד מוצלח.  

- ואפילו הצלחת לשנות את שמות השכונות שהשתרשו בפי התושבים

כן, כיו"ר ועד השמות חשבתי שלא  ראוי שהשכונות ישאו את שמות הקבלנים והמתכננים והחלטנו לשנות הכל. עיתונאי אחד אמר לי שזה בחיים לא ישתרש. היה זה יואל תמלניס, עיתונאי מוכשר ושחמטאי ברמה גבוהה, אמרתי לו בוא נדבר בעוד 10 שנים.