ספרה החדש של אלונה ירדן 'שבויה באהבה' הוא ספר חזק, מעורר מחשבה וסוחף. הפעם בחרה אלונה בנושא מטלטל ולא פשוט לעיכול, אך יחד עם זאת, היא מעלה לסדר היום שיח מעניין, כאשר גיבורת הספר הולכת שבי אחרי האהבה מבלי לראות את השינויים שחלו בה. הספר, שהינו ה-14 במספר, את כולם כתבה בשנה וחצי האחרונות, יושק בסוף החודש וזו הזדמנות מצוינת לכל מי שעדיין לא קרא מי מספריה של הסופרת תושבת העיר, להכיר ולהתרשם 

צילומים: פרטי 

- אם היו שואלים אותך לפני חמש שנים במה תעסקי היום, מה היית עונה?

"וואו! אני חושבת שזה מה שהייתי אומרת ובוודאי הייתי מבקשת לחשוב על זה רגע, אבל מה שבטוח, לא הייתי מנחשת שאהיה סופרת. מאז ומתמיד הייתי עסוקה בעשייה כלשהי ובכל פעם מחדש הייתי ממציאה את עצמי שוב. לפני חמש שנים עסקתי כעצמאית בתחום השיווק הדיגיטלי, הייתי פעילה חברתית בעיר ובדיוק התחלתי לעשות את צעדיי הראשונים בעולם הצילום המקצועי. אם הייתם שואלים אותי את השאלה הזו לפני עשר שנים, סביר להניח שגם את התחומים האלו לא הייתי מציינת אבל היום נראה לי שהתשובה שלי לגבי תחום העיסוק שלי בחמש השנים הבאות, ברורה יותר. אני מאמינה שגם בעוד חמש שנים עדיין אהיה סופרת, אני מקווה שחלק מספריי יתורגמו לאנגלית וימכרו באמזון, שאציע את יכולותיי בהוצאת ספרים לאור כדי לעזור לסופרים אחרים לשמור על זכויותיהם ליצירות שלהם במחירים הגונים ושאחייך. אני מאמינה שאם אצליח לעשות את כל זה, בעוד חמש שנים אמשיך לחייך".

- כתבת ספר לא פשוט הפעם, מה הסיבה?

"זו שאלה מצחיקה כיוון שאף אחד מספריי לא פשוט לקריאה וגם לא היה פשוט לכתיבה. כבר כתבתי מזווית ראייה של ילד שהתייתם וגדל מבלי לדעת איך אהבה צריכה להיראות, כתבתי מזווית ראייה של מישהו שחוזר הביתה ומוצא עצמו קורבן של תלונת שווא, כתבתי על סרטן, על משבר גיל ה-40, על גירושין ובחירות שנלקחות בדרך וגם על דברים שמתרחשים בדלתיים סגורות, כך שהספר הזה בעיני, אינו שונה מקודמיו. אני לא רואה עניין בסיפור אהבה פשוט שאין מאחוריו מסר או חוויה מטלטלת ולכן אני גם לא כותבת כאלה".

- ובכל זאת? מה הביא אותך לסיפור? 

"הנושאים של הספרים שלי מוצאים אותי ולא להיפך. יכול להיות שזאת הייתה שיחה עם חברה, כתבה שראיתי בחדשות או חלום שחלמתי בלילה, אין לי ממש תשובה לאיך זה קרה, אבל יום אחד התעורר בי צורך לתת את זווית הראייה של יעלי, זאת שמוצאת בדרכה את שחיפשה נפשה ומאותו רגע הולכת אחריה בעיוורון מוחלט".

- מה את מצפה שנשים יעשו אחרי שהן קוראות אותו?

בראיון קודם נשאלתי במה שונה יעלי מכל גיבורה אחרת עליה כתבתי ותשובתי היתה שהיא כלל אינה שונה. בדיוק בגלל זה, אני לא מצפה שנשים יעשו דבר אחרי קריאת הספר מלבד לשמור אותו איתן. אני כן מצפה שזה יגרום להן להפגין רגישות כשהן יתקלו במציאות כזו מולן, שיכילו את החברה שלהן שאולי נמצאת באותו מעמד, שלא יתרחקו וידעו לגשת נכון אם הבנות שלהן יכנסו לסיטואציה כזו והכי חשוב, שאם הן נמצאות במצב הזה, שידעו שזאת לא בושה לקום ולומר 'טעיתי'. בספר 'שבויה באהבה' יעלי, הגיבורה, מתמודדת עם מצב מסוים אבל אפשר להשיק אותו לכל סיטואציה אחרת בחיים. לצערי אף אחד מאיתנו לא חסין בפני אנשים דורסניים בחייו, בדרך זו או אחרת. הם מכבידים על חיינו בכל יום ובכל שעה ולכן, אני מצפה שקוראי הספר, נשים או גברים, ידעו לזהות את הגבולות שהם אינם מעוניינים לחצות ולהציב אותם באופן ברור אם זה מול בני הזוג, הילדים או העמיתים לעבודה".

 

- גיבורת הספר נקטה בפעולה מאוד חריגה בסוף, את לא חוששת מביקורת על כך? 

"לא רק שאני לא חוששת מביקורת, אני אפילו מייחלת לה. אני מחכה בקוצר רוח לשיח הציבורי בעניין ויתכן שזה מפני שאני לא בטוחה שאני בעצמי מסכימה עם פעולותיה של יעל, לא עם כולן בכל מקרה. היו דברים שהגיבורה בספר עשתה, שהייתי עושה אחרת, היו דברים שלא עשתה ואני דווקא הייתי יוזמת הרבה לפני, אבל, עד כמה שאני משתדלת שלא לעשות ספויילר לקוראי הכתבה, המסר שרציתי להעביר בספר הוא שאי אפשר לשפוט אדם, עד שצועדים כמה קילומטרים בנעליו. אני מחכה לביקורת ולשיח כיוון שמעניין אותי לשמוע איך היו נוהגים אחרים וכפי שיעלי התהלכה בעיניים עצומות ברוב הספר, האם הקוראים היו פוקחים את עיניהם הרבה לפניה?"

- האם לדעתך יש מספיק שיח בנושא בארץ?

"מבלי להיכנס לסיפור כולו, בעיני השיח בארץ מתמקד במה שקורה לאחר המעשה ולא לפניו. יש המון פעילויות בנושא, יש כתבות וסרטים, אבל חסר חינוך בעניין. למשל, אני לא מרגישה שיש ממש שיח מכוון לנוער על זוגיות טובה, בעיקר שלצערי, לא לכל הילדים יש דוגמא אישית טובה בבית שמנחה אותם ומראה להם לאן כדאי לשאוף, חשוב שיהיה חינוך ממוסד לדברים מקובלים יותר ומקובלים פחות".  

- עד כמה היה לך קשה לכתוב את הספר הזה?

"האמת שהוא היה לי קשה מאוד לכתיבה, גם לא היה קל לחזור לשגרת היום שלי בזמן שכתבתי אותו, לא יכולתי להמשיך ולכתוב ברצף כיוון שנתקפתי מחנק. היו ימים שכתבתי פרק או שניים והייתי חייבת לתפוס מרחק, לצאת לחצר, להיכנס לבריכה, לפתוח בקבוק בירה או כל דבר אחר כדי להתאוורר. כדי להמשיך, הכרחתי להעריך מחדש את כל הטוב שיש בחיי, להודות על החברות הטובות שלי, על המשפחה שלי, על האהבה של הקוראות והקוראים שלי. רק אז הצלחתי לחזור ולכתוב את הסיפור".

- זה הספר ה-14 שלך, בשנה וחצי, זה הישג מרשים. איך את עושה את זה?

"רבים מעירים לי על קצב כתיבתי. חלקם רואים בזה יתרון וחלקם מרימים על כך גבה, אבל האמת הפשוטה היא שאני סופרת במשרה מלאה. אני קמה בבוקר, נפרדת מהילדים שיוצאים אל בית הספר ומתיישבת לכתוב. מה שכן יש לי קטע, אני תמיד מתחילה בסוף הסיפור. לעולם לא אתחיל ספר מבלי שאדע בדיוק איך הוא יסתיים ואז, כשיש בידיי את שני קצותיו של הסיפור, אני מתחילה בכתיבתו ומנסה לחבר כמה שיותר מהר בין ההתחלה לסוף הסיפור".

- אז נראה לי שמיותר לשאול, אבל בכל זאת נשאל - את כבר עובדת על הספר הבא?
"בוודאי. אני בשלבים אחרונים של ספר מתח מטורף. לא מגלה לכם עליו כלום!"  

- וזו תמיד אותה התלהבות לפני כל ספר חדש?

"ההתרגשות מתחילה בשנייה שהסוף מתגלה במוחי. ברגע שאני יודעת לאן אני רוצה להוביל את הדמויות, ההתרגשות תוקפת אותי ולא מרפה עד שהמילה האחרונה נכתבת".

- מה סדר היום שלך? מהו סדר היום בבית כשיש אמא סופרת והאם הכתיבה עבורך היא כמו עבודה לכל דבר או שזה עניין של מוזה?

"בעלי הוא זה שמתעורר ראשון, מתחיל את ארגון הילדים ואני מצטרפת קצת אחריו ולעיתים אפילו הרבה אחריו. הם יוצאים מהבית בערך ב-7:30 ואחרי שאני משלימה צפייה בתוכניות הטראש שפספסתי בליל אמש במקביל ללגימת הקפה שלי, אני מתיישבת לכתוב. לעיתים אני לא זזה במשך חמש שעות רצופות ולעיתים, כשהפרקים קשים לי מדי, אני יוצאת לחצר ומכריחה את עצמי לנוח רגע. בצהריים כשהילדים חוזרים, אני יושבת איתם ומשוחחת על חוויות היום שעבר עליהם ואז שוב חוזרת לשעה או שעתיים של כתיבה, לפני שטרפת החוגים ושעות אחר הצהריים מנתקות אותי. בוודאי שהכתיבה תלויה במוזה, אבל מעולם לא חוויתי קושי במציאתה. המוזה שלי היא חוויות היום-יום שלי ואני מכניסה אל הפרקים את הלך הרוח הנקודתי שלי בכל פעם מחדש".

- את גם המוציאה לאור והמשווקת של הספרים שלך, איך זה מסתדר בלו"ז הצפוף?

"נכון, חשוב לציין שבשנה וחצי האחרונות, לא רק כתבתי 14 ספרים אלא גם הוצאתי אותם לאור באופן עצמאי. זה קשה יותר כי אני לא כותבת ואז משחררת לאנשי המקצוע שיטפלו בספר, אלא עושה הכל לבד. מה שבטוח, זה הרבה יותר מספק ומרגש ובדרך למדתי המון. למדתי מהטעויות שלי, הכרתי אנשי מקצוע הגונים יותר ופחות, צברתי ידע וניסיון בתחום ואף רכשתי יכולות טכניות חדשות".

- מה התכניות לעתיד?

"לקחת את כל הידע והניסיון שצברתי ולעשות את כל זה עבור סופרים חדשים שמעוניינים להוציא את ספרם לאור באופן עצמאי ולא יודעים איך. אני רוצה ללוות סופרים החל משלב כתב העת ועד שיחזיקו בזרועותיהם את תוצר היצירה שלהם, תוך שהם שומרים על מלוא זכויות היוצרים ובמחירים שהם מסוגלים לעמוד בהם. אני רוצה להביא את האושר שהכתיבה הביאה לי גם לאחרים ולוודא שכסף או חוסר ידע לא יהיו המכשול להגשמה הזאת".

מרגש לראות את העשייה של אלונה ואת ההתלהבות העוטפת מצד קוראיה עם צאתו של ספר חדש. מה שבטוח, שכייף לגלות עד כמה היא תמיד, בכל פעולה שהיא יוזמת, בעיר ובכלל, היא אינה שוכחת את החברה שסביבה ומיד מפנה את מחשבותיה לשיפור, שינוי וייעול. ההצהרה על חלומה לסייע לסופרים צעירים המגששים את דרכם בעולם ההוצאה לאור, היא ללא ספק חשובה ומעניינת והמערכת מאחלת לה בהצלחה רבה.