מאת: ענבל בן ברית כהן     *צילומים: פלאש 90, ענבל בן ברית כהן, פרטי ואילוסטרציות

69 שנים אחרי שנולדנו כאומה ונקבצנו מכל גלויותינו, ולכבוד חגיגות 69 שנים למדינה, פנינו לחברי מועצת העיר ולתושביה בשלוש שאלות קצרות: מה פניה ופרצופה של מדינת ישראל כיום? איפה הצליח לנו ואיפה נכשלנו כישלון חרוץ והשלישית, שאי אפשר בלעדיה, ומסתבר אף שיש חלק בתשובות המשותף כמעט אצל כולם, שאלת השאלות: מיהו הישראלי הטיפוסי? לכל אחד ואחת תשובה משלו ודרך משלו להביט למדינה בעיניים

מיכל נעים מאמינה בדור העתיד

"פרצופה הטהור והיפה של מדינת ישראל זהו דור העתיד שלה. הילדים של כולנו. אלה שחונכו על ערכים וסיפורי התקומה. על יסודותיו של דור הראשונים, הדור של אלו שהקימו את המדינה בשתי ידיים. הפרצוף של המדינה היום הם המנהיגים שלה, אלו שהיה מצופה מהם להראות דוגמא אישית, אך במקום זאת, הדרך שלהם והובלת המדינה מבוססת על כיסא ולא על ערכים ערכיים. כולי תקווה כי הדור שאחריה, יהיה דור חוזר לשורשים. הישראלי הטיפוסי בעיניי הוא זה שנלחם לטובת הכלל והראשון להתגייס לטובת הכלל, זה שישכח ויסלח גם לאויביו ויתגייס ויירתם ראשון בשעת צרה".

אבי אלבז חבר מועצת העיר מוצא שלפנינו עוד לא מעט אתגרים

"עד להקמת מדינת ישראל, היינו עם אחד של יהודים שמפוזרים בעולם. לאחר הקמת מדינת ישראל, קליטת מיליוני עולים שבאו מהתפוצות, היעד המרכזי היה קיבוץ גלויות, איחוד כל חלקי העם שבאו מתרבויות שונות. הקמנו מוסדות שלטון לחיזוק הדמוקרטיה הצעירה, הקמנו את הצבא החזק במזרח התיכון, הפכנו למדינה שמתמודדת מצד אחד עם הבעיות הקיומיות, ומצד שני למדינה מפותחת, מתקדמת, ומצטיינת בהייטק, בסייבר, במדע, במחקר ובפיתוח טכנולוגיות מתקדמות.

יחד עם זאת, המפלגות הפוליטיות שנבחרו מאז הקמת המדינה בכדי לייצג את מגוון הדעות בציבור, הפכנו לקבוצות מפולגות ומפלגות של ימין ושמאל, של חילונים של דתיים לאומיים, של חרדים ושל ערבים, שקיומן תלוי עד כמה הן מצליחות להרחיב את השסע שנוצר בציבור. נבחרי ציבור, אנשי אקדמיה, אמנים, סופרים ומשוררים, מזכירים לנו את השוני שבין 'השבטים' במדינת ישראל, ובמקום לחשוב על מה שמאחד אותנו ומחייב אותנו לפעול יחד בכדי לשרוד במדינת ישראל ובג'ונגל המזרח תיכוני שסביבנו. אנחנו כל הזמן מחפשים ומדגישים את השונה, את המפריד ולא המאחד.

פוליטיקאים קטנים הפכו להיות מומחים להבליט את ההבדלים בין מי שהם מייצגים לאחרים, והם מנצלים כל הזדמנות בכדי להגביר את הפירוד והעמיק את השסע בציבור. גם היום, 69 שנים לאחר הכרזת העצמאות שלנו, מדינת ישראל עדיין חשה את האיומים סביבנו ולא נחה על זרי הדפנה, והיום יותר מתמיד אנחנו תלויים בעיקר בעצמה שלנו להמשך קיום כמדינה ריבונית, דמוקרטית ועצמאית.

לדעתו של אלבז, יש לנו עדיין אתגרים רבים ותחומים רבים לשפר, והעיקריים שבהם:

"החינוך בהתדרדרות, וחייבים לשדרג את רמת החינוך בישראל, מכיוון שהחינוך הוא הביטחון שלנו. חייבים לחפש בנרות ולעשות הכל בכדי למצוא את המאחד, השווה והמשותף לכולנו, לקרב ולאחד בין "השבטים" וחלקי הציבור המגוון. זהו החוסן הלאומי שלנו, וזהו תנאי חיוני להמשך קיומנו כמדינה ריבונית וחזקה שמסוגלת להגן על עצמה. כולנו חייבים להבין יותר את האחרים בחברה הישראלית, לפרגן האחד לשני ככל הניתן, לקבל את האחרים והשונים בחברה, לגלות סובלנות וסבלנות ולהאמין שאנו הישראלים מסוגלים וחייבים לעשות זאת.

להוריד לאפס את האלימות והבריונות שאנו נתקלים בהן מידי פעם בחברה הישראלית, כשאחד הסממנים הבולטים לאלימות ולחוסר הסובלנות הוא בעליה בתאונות הדרכים, שהפכו למגיפה שאנו חייבים להיאבק בה בכל האמצעים. מדינת ישראל עדיין נלחמת את מלחמת העצמאות שלה, ונאבקת בכל הדרכים והאמצעים בכדי למנוע ולוודא שלא נגיע אף פעם לשואה הבאה. מספיק לראות מה קורה סביבנו בכדי להבין שאנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים בכדי להמשיך ולהתקיים כמדינה עצמאית".

לסיכום חשבון הנפש אומר אלבז: "אני סמוך ובטוח שמרבית הציבור הרחב שנושא בנטל המדינה – בביטחון, בכלכלה, במדע, בחברה מודע למה שקורה במדינת ישראל, ופועל בתחומים רבים לחיזוקה של החברה הישראלית לטובת מדינת ישראל. הישראלי הטיפוסי הוא בעיני הישראלי היפה, שמתנדב, מסייע בתחומים רבים, אוהב את מדינת ישראל ומוכן להתגייס בכל רגע בכדי לתרום ולהגן על אזרחי המדינה ובוודאי על משפחתו מפני כל איום".

מיכאל זץ חושב שעוד לא אהבנו די

"69 שנה אחרי הקמתה של מדינת ישראל, פניה של ישראל רב גוניים מאי פעם. מחוספסים מעט עם קמט או שניים, בכל זאת יש את החיים עצמם. הצלחנו לבנות מדינה לתפארת ולקלוט גלי עלייה המוניים, לבנות ערים ולהיחשב לאומת היי טק. אבל גם נכשלנו. עוד לא למדנו להכיל ולהוקיר את האחר מאתנו, לתת שיווין הזדמנויות, למחוק את המושג פריפריה מהלקסיקון שלנו, וכדברי השיר "עוד לא אהבנו די". צריך לתקן את השסע בחברה ולחפש את המאחד והמחבר, זאת זכות לחיות בארץ הזאת ונדמה שאנחנו מעט לוקחים את זה כמובן מאליו. לטוב ולרע אנחנו ישראלים. חמים, אימפולסיביים, דעתניים, יודעים הכל ולא תמיד יודעים לפרגן, תמיד ממהרים אבל נעצור בשביל להושיט יד, לתרום איפה שאפשר. אנחנו חברה בה ערך הנתינה היא גם דרך חיים, ושזה מה שיפה בנו, שלמרות הכל אנחנו עם אחד- עם ישראל חי"

מיכל ענבר פרפרי, המשנה למנכ"ל העירייה למדה דרך עיניו של פרס, איזה נס קרה לנו

ענבר פרפרי רואה בפרצופה של המדינה את הפנים היפות של העזרה לזולת. "השבוע ראינו איך קהילת העיר התגייסה לטובת חבר, וזהו אחד הדברים המרגשים שקורים כאן בארץ, ופי כמה במודיעין מכבים רעות. בעת הצורך האזרחים יודעים לתת שכם ולעזור. אני רוצה להאמין שזה מה שימשיך לאפיין אותנו"

באשר להצלחה וכישלון משתפת ענבר פרפרי: "הייתה לי הזכות לעבוד עם הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמעון פרס ודרך העיניים שלו ראיתי ולמדתי איזה נס קרה לנו פה: מדינה אחת, אחרי טראומה נוראית של השואה מצליחה לקום בלב מדינות עוינות ותחת איום תמידי מקרב שכנותיה מצליחה פעם אחר פעם להגיע להישגים מדהימים בכל התחומים ובדגש על שיפור איכות החיים.

הכישלון הגדול ביותר שלנו הוא שעדיין לא השכלנו להתגבר על כל שסעים בחברה הישראלית. ברגע שבתוכנו נהיה מאוחדים הדבר יביא גם לחוזק פנימי ובטח לעוד הישגים. אסור לנו להסכים לאפליה . חשוב שנקדם באופן אמיתי הזדמנות שווה לכולםםםםם. יש לנו עוד הרבה עבודה בתחום הזה".

באשר לישראלי הטיפוסי קשה לה קצת יותר להיות חד משמעית: "קשה לי להגדיר ישראלי טיפוסי כי כל אחד פה הגיע ממקום שונה ועם דעות שונות, אבל מה שכן לכל אחד מאתנו יש את אותה גאוות יחידה. כולנו יכולים לכעוס ולהתמרמר בצדק על לא מעט דברים, אבל גם יודעים להתמודד. אנשים קשוחים חזקים שורדים כאלה אנחנו הישראלים . מקווה עבורנו שנדע קצת לשחרר וליהנות כעם ... ולהפסיק להרגיש את הצורך התמידי בהישרדות"

דוד כהן, אביו של סרן נתן כהן שנהרג ב"צוק איתן" חושב שמדינתנו הקטנה מתמודדת בגבורה

כהן חושב שמדינת ישראל צריכה להיות גאה בכך, שבמשך 69 שנים הצליחה לאחד ולקבץ עם מפוזר ומפורד מכל קצוות העולם, לתוך מדינה אחת וקטנה שעד ימינו מתמודדת בגבורה על קיומה. "בעיקר בזכות בניה שנהרגו במשימתם על הגנת הבית והמדינה" מוסיף.

על שאלת ההצלחה והכישלון אומר כהן כי אנחנו צריכים להשתפר בכל הקשור ביחס של בן אדם לחברו, ושמירת כבוד הזולת האחר והשונה.

והישראלי הטיפוסי? "ישראלי טיפוסי לכאורה 'תקוע' בתוך עצמו, אבל אם הוא יראה מישהו תקוע בצד הדרך וצריך עזרה, או כשיש במדינה מצב חירום או קיצון לאומי, נגלה בדיוק מה באמת נמצא לו בלב".

שלמה פסי חבר המועצה וממלא מקום ראש העיר,  מרעיף תשבחות על הישראלי הטיפוסי ומצר על דמות המנהיג

באשר לפרצופה של המדינה, פסי עושה חשבון נפש עמוק ורציני: "המדינה היום אינה נמצאת במקום שאנו רוצים שתהייה. כולנו רואים שהתושבים ראויים וטובים הרבה יותר מאילו שמאכלסים מושבים רבים מידי בבית הנבחרים, וגם ממלאים תפקידים של שרים בממשלה. נכון שזה אינו נכון לגבי כולם אבל התמונה הכוללת בעייתית. אנחנו ראויים לאנשים הגונים איכותיים נטולי אגו, שרואים את תפקידם בהנהגה כשליחות ללא טובות הנאה.

התמונה הכוללת כאשר נשיא לשעבר, ראש ממשלה לשעבר, שרי ממשלה לשעבר וחברי כנסת, נמצאים מאחורי סורג ובריח ואחרים נוספים רבים נמצאים בשלבי חקירות , זו כלימה המטילה כתם על כולנו. כאשר חברי כנסת משתלחים במשפחות שכולות זה מדכא. כאשר בבית הנבחרים מתאכלס  חשוד כסרסור ומעורב בסמים זה מעורר שאט נפש. 

כך גם בהקצנה הקשה בקיטוב ובשפה המקוממת שבאה לידי ביטוי בהתבטאויות קשות בעיקר מטעם חוגי השמאל הקיצוני. קבוצות שוליים שזורעות רוח רעה כמו ״שוברים שתיק״ ודומיהם שפוגעים באחדות העם. מאחר ובציבור הישראלי קיימים עדיין כוחות טובים איכותיים והגונים אני עוד מקווה בשביל כולנו שאנשים רציניים וראויים יעמדו ליד הגה השלטון, ויעלו את המדינה לפסים אחרים.

עקב ובגלל כל מה שכתבתי לעיל, החברה שלנו הפכה לחברה של אינדיבידואליסטים שמחפשים רק את האינטרסים האישיים הצרים האנוכיים שכל שאיפתם היא לסגוד להתעשרות ולחיים הקלים והנהנתנים על חשבון הכלל. וזה מתבטא בחומרנות על חשבון הסולידריות שאפיינה את החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. אני שמח עם זאת שעוד קיימים ערים וישובים בארץ שבערבות החברתית והדדית עוד פועמת, אחת מהן היא מודיעין מכבים רעות". תקוותו של פסי היא שיחול שינוי במקומות כמו ב-״מדינת תל אביב״.

על ההצלחות והכישלונות אומר פסי: "הצלחנו להקים מדינה. מוסדות, כלכלה חזקה, טכנולוגיה. הובלה עולמית בתחומים רבים מאוד למשל: התפלת מים, חקלאות, המצאות וחידושים טכנולוגיים. סייבר ועוד. גם עיון ברשימת מקבלי פרס נובל מוכיח זאת. בנוסף להצלחות אלו, הקמנו צבא חזק מאוד שמהווה ערובה לקיומנו".

הכישלונות שלנו לדעתו הם: "אנחנו לא מצליחים להגדיר לעצמנו בהסכמה לאומית רחבה, החלטה להיכן אנחנו חפצים להגיע מבחינת יעדים אסטרטגיים של פני המדינה שאנו רוצים שתהייה. ברור לכולנו שלא ניתן לוותר על נכסים אסטרטגיים קיומיים, שאותם אנחנו חייבים להגדיר לעצמנו ולקבוע אותם בשיח רציני וכואב, עם כל שכבות האוכלוסייה הישראלית, זאת מבלי לטמון את הראש באדמה. יחד עם זאת, עלינו לצאת בקול ברור מול כל אומות העולם ,בעיקר הידידים שעוד קיימים, כדי שהם יבינו במה אנחנו חפצים וגם מדוע".

בשאלת הישראלי הטיפוסי לפסי יש עין טובה: "ישראלי טיפוסי לפי תפיסתי הוא אדם בעל 'ראש גדול', אינטליגנטי, משכיל בעל תואר אקדמי, איש העולם הגדול, גם בעבודה וגם בטיולים ונסיעות לחו״ל. הישראלי הטיפוסי הוא צרכן תרבות, מעורה בספורט המקומי והעולמי. מדיר את רגליו מעיסוק ציבורי, סולד מנבחרי הציבור ברמה הארצית, מקטר סדרתי ב'פרלמנטים' עם חברים, אבל לא מוכן להפשיל שרוולים ולהשפיע בעצמו".

אייל הנדלר, חבר מועצת העיר מציין שאנחנו ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות

"המדינה בת 69 ויחסית לזמן כה קצר לקיומה, היא מתקדמת בכל האספקטים באופן מהיר מאוד, וזאת למרות המצב הביטחוני הקשה בעיקר מול אויבנו מסביב". כשמתמקדים בהצלחות ובכישלונות של המדינה, הנדלר משבח ומתאר תחומים רבים של הצלחה: "ההתקדמות הגדולה וההצלחות של המדינה באות לביטוי בביטחון ובצבא, ברפואה, חקלאות, נושא המים, התעשייה, היי-טק, פיתוחים טכנולוגיים, תגליות מדעיות, חינוך, השכלה, תרבות, אמנות, ספורט, שירותים, אנרגיה ועוד ועוד.

רוב תושבי המדינה ואזרחיה אוהבים לגור כאן, ומצהירים שהם מאושרים וחלקים גדולים גם עובדים ומתאמצים הן לקידום עצמי והן כתרומה לסביבה ולמדינה כולל שרות צבאי ולאומי".

בנוסף לכל ההצלחות הללו, מוסיף הנדלר כי רמת החיים עולה כל הזמן, ולמעשה אנחנו ממש מהרבה בחינות ארץ של אפשרויות בלתי מגבלות .

והכישלונות של המדינה? הנדלר: "לצד כל הדברים היפים והחשובים הללו, ישנם הרבה מקרים של אלימות, של פשע, של שחיתות. את כל אלה חייבים למגר בכל דרך אפשרית הן בהיבט של חינוך והן בהקפדה על האכיפה".

כישלון נוסף הוא רואה במצבם של חלק מהאזרחים במדינה ובעיקר בפלגנות שקיימת: "לצערנו הרב יש אוכלוסיות חלשות, עניות, כאלו שלא מצליחות להתגבר על הקשיים בכוחות עצמם, ולהם חייבים לעזור אף יותר ממה שעוזרים כיום. גם הקיטוב בין האוכלוסייה החרדית לשאר האוכלוסייה ובין שמאל לימין הם סוג של כישלון שלנו כחברה וכמדינה. הקיטוב בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים. רוב החרדים והערבים לא משרתים בצבא, לא עובדים ולכן גם לא נושאים בנטל תשלומי המיסים, וכך תרומתם למדינה שהייתה יכולה להיות תרומה גדולה מאוד, לא באה כמעט לידי ביטוי".

אייל מציין כי חייבים לעשות הכל בכדי לצמצם את הקוטביות בין האוכלוסיות השונות ושכולם ירגישו שווים. הישראלי הטיפוסי לדעתו של אייל אלו האנשים בעלי הדחף להצליח. אלה שעובדים קשה, עוזרים לזולת ונאמנים למדינה.

לסיכום חשבון הנפש אומר הנדלר: "באופן כללי המדינה נפלאה ורוב האנשים האזרחים נפלאים ותורמים ועוזרים זה לזה. הלוואי שנמשיך כך עוד מאות שנים, רק תוך כדי השתפרות באותם המקומות בהם אנו חלשים יותר".