כתבה וצילמה: טלי בן ארי
נפתלי ארבל (87) יליד הארץ, צבר אמיתי, דור 11 בארץ, אב לשלוש בנות וסב לשישה נכדים, נלחם במבצע דני במלחמת השחרור, בחטיבה שמונה וסייע לכבוש תחת פיקודו של משה דיין את הערים והכפרים באזורנו, וגם דרומה יותר, באזור הנגב. על אף גילו המכובד הוא זוכר את הקרבות לפרטי פרטים, כאילו מדבר על סרט שראה אתמול, הוא מספר את סיפורו בצורה מרתקת ורהוטה. הוא איש ספר ואהבת ארץ ישראל ניכרת בכל משפט שלו.
הבאנו אתמול סקירה של חוקר האיזור והגיאוגרף זוהר ברעם על המבצע עכשיו אנו מגיעים למבצע דני וספיחיו מזווית אחרת.
נפתלי ואשתו, ברוריה נשואים 59 שנים ומתגוררים במודיעין, בבית מואר, נעים ואלגנטי עם יצירות אומנות המעטרות את קירותיו, ומחלון ביתם בקומה החמישית נשקף נוף עוצר נשימה. למודיעין הם הגיעו מחולון לפני שבע שנים בערך בעקבות הבת שלהם ומשפחתה: "הבת שלי וחתני הציעו לי לבוא בעקבותיהם", מספר נפתלי, "כך הגעתי לראות את הדירה הזו והוקסמתי מהמקום".
-למה?
"אני מאוד אוהב את העיר הזו, האוויר הנפלא, העיר נקייה ומסודרת, זו עיר צעירה ומפותחת מאוד. בעיקר אני נהנה מהנוף המרהיב, הנשקף מחלון ביתי, ואני לא שבע ממנו. כל לילה, לפני שאני הולך לישון, אני מכבה את האורות וצופה בחלון ובנוף המשתנה כל הזמן, אני רואה את השמש השוקעת וצובעת את השמים, את כל השדות הירוקים, בימים טובים אני יכול לראות את אשדוד ואשקלון ואפילו את הים".
נפתלי הוא עיתונאי וסופר ואף היה עורך ראשי של ספריית מעריב, הוא לקח חלק נכבד בהוצאות של אנציקלופדיות וספרים חשובים. אצלו למשל יצאו ספרי קופיקו וצ'יפופו המיתולוגיים. הוא היה הייתי עיתונאי בעיתון בשם 'בבוקר', אחר כך עבר לעבוד בידיעות אחרונות ובמשך 17 שנים הוא היה עורך ראשי של הוצאת הספרים של מעריב, והחליף את משה שמיר. לפני כעשור הוא הוציא את 'ספר הניבים הגדול' עב הכרס, עליו עבד כשמונה שנים.
נפתלי נולד וגדל בתל אביב ובנעוריו לחם במחתרת. ב- 1947, בהיותו בן 19, הצטרף לחטיבה שמונה ונלחם במלחמת השיחרור בגדוד 89: "הייתי מפקד פלוגה ב' שהייתה פלוגה של זחל"מים שזה רכב זחלי למחצה, הוא משוריין, בעל שני גלגלים קדמיים ושני זחלים בחלקו האחורי", מספר נפתלי. חטיבה 8 תפקדה כחטיבת השריון ומפקדה היה יצחק שדה. הגדוד בו לחם נפתלי היה בפיקודו של משה דיין: "הגדוד כלל- 2 פלוגות של זחל"מים", נזכר נפתלי, "פלוגה של מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ו-2 פלוגות של ג'יפים, כשעל כל ג'יפ 2 מקלעים. הג'יפים היו לכוח הראשון, הם נתנו את מכת האש הראשונה, שהאויב לפעמים היה נכנע לה".
"כבר בהחלטת האום על הקמת המדינה, היינו מוכנים לקבל את הפזורות הערביות בתוכנו והיינו מוכנים לחיות עם זה, העיקר שיהיה לנו בית, לכל היהודים. מתחקיר שעשיתי על בעיית הפליטים, עד שנות השישים, ערבי ארץ ישראל בכלל טענו נגד מדינות ערב, ולא נגדנו. עובדה שאף אחד ממדינות ערב לא מוכן לקבל אליו את הפליטים. לדעתי, הבעיה החלה בכך שהם לא רצו לחיות בשלום, מבחינתם זה או הכל או לא כלום"
הפעולה הראשונה אליה יצאו חטיבה 8 הייתה מבצע דני על שם דני מס, שהיה מפקד כוח הל"ה שמנה 35 לוחמים שרובם היו סטודנטים: "הכוח יצא להביא אספקה של תחמושת לגוש עציון, שהיה מוקף ע"י הלגיון הערבי" מתאר נפתלי, "הכוח פגש בדרך רועה צאן ומתוך רחמנות הם לא פגעו בו והמשיכו הלאה. הרועה קרא להמונים שיצא לרחובות ולמעשה הרגו את כל 35 הלוחמים (על שמם קרוי קיבוץ נתיב הל"ה).
הסיפור על שחרור לוד ורמלה מתחיל בעצם בקרב בדיר טאריף: "שם היה קרב קשה, כי נלחמנו עם מקלעים מול שריוניות עם תותחים. היו לנו גם כלים שנקראים פיאטים (עם דגש ב- פ') , שזהו קפיץ גדול ששמים בקצה שלו רימון ולוחצים על הקפיץ ביד, מכוונים למטרה ומשחררים את הקפיץ כך שהרימון עף, זה משהו שלא יכול לפגוע מעל ל- 50 מטרים. בכל מקרה, לוחם אמיץ מאוד, ירה בפיאט ופגע בגלגל של אחת מהשריוניות של האויב וזו התהפכה. הם השאירו את השריונית עם התותח והחלו לסגת, כי הם פחדו, הם לא ידעו מה עוד מצפה להם, מבחינת כלי הנשק שלנו.
"אחרי שהם נסוגו", ממשיך נפתלי, "לקחנו את השריונית, תיקנו אותה, אחד הלוחמים מפלוגת המח"ל, למד אותה וצירפנו אותה לכוח הלוחם. נתנו לה את השם "הנמר הנוראי". וככה בגאווה צעדנו ,כשהנמר הנוראי בראש ואנחנו עם מדים וכובעים, נראינו צבא רציני ומצויד. המשכנו לכיוון בן שמן, שם שחררנו את התושבים שהיו במצור ארבעה חודשים.
"במהלך הלחימה בבן שמן, קיבלנו הודעה שחטיבת יפתח נכשלה בפריצה ללוד ומבקשים את עזרתנו. בלוד היו כאלף לוחמים ערביים עם נשקים, כשכל החטיבה שלנו מנתה אולי מאה איש. ובכל זאת שעטנו לכיוון, עם ה"נמר הנוראי" בראש הטור, כך שהלוחמים המקומיים חשבו אותנו לכוחותיהם, השריונית הטעתה אותם, והם קיבלו אותנו בקריאות עידוד ונופפו לנו לשלום, ובעצם אפשרו לנו לתת את מכת האש הראשונה, שסללה לנו את הדרך פנימה. הכוחות המקומיים פחדו מאוד והייתה נסיגה המונית. כוחות נוספים המשיכו הלאה ושיחררו את גם את רמלה. היו שם קרבות קשים, איבדנו תשעה מאנשינו ועוד תשעה עשר לוחמים נפצעו. הכול קרה מאוד מהר זה היה קרב בזק של כ- 45 דקות שהותירה את העמדות הערביות המומות כך שהם נסוגו מהר מאוד.
"חזרנו חזרה לבן שמן ממש 'על הג'נטים', כמו שאומרים", מתלוצץ נפתלי, "ואז הבנו שזחל"מ אחד חסר. רב סמל אחד, בשם צ'רלי אמר לדיין אני חוזר לקחת אותם, דיין לא כל כך הסכים לזה, כי פחד להתעכב, אבל צ'רלי התעקש ואמר לו שאצלנו לא משאירים אף אחד מאחור. במלחמה הזו בעצם החלה מסורת הלחימה צה"ל שלא משאירים אף חייל בשטח.
"בכלל חטיבה 8 עשתה נפלאות במלחמת העצמאות, שיחררנו את כל הנגב המערבי והגענו עד הגבול, בניצנה. חשוב להבין שערב המלחמה הישוב היהודי בארץ מנה 550 אלף איש בסך הכול. מתוכם נהרגו במלחמה ששת אלפים איש ועוד עשרת אלפים נהרגו. הלגיון הערבי חשב שהוא יימחץ אותנו בקלות ויזרוק אותנו לים בלי בעיה, כי להם היה את כל הכלים"
דיין אישר לבסוף ואמר: 'טוב, אבל תעשו את זה מהר'. הזחל"מ שנותר בלוד, נתקע מול המשטרה המקומית, כשתוקפים אותו מכל כיוון, הכוח שהגיע לסייע להם, בפיקודו של צ'רלי, עם אנשי מח"ל, הבינו שרוב הלוחמים פצועים והחל בפינוי. מול אש חיה הם קשרו את הזחל"מ והחלו לגרור אותו. תוך כדי החילוץ נורה רימון, ובלי לחשוב, אחד החיילים לקח קיטבק וקפץ איתו על הרימון, הוא נפצע אבל למעשה הוא הציל את כולם ושני הזחל"מים עם אנשי הצוות חזרו בחיים.
"מבצע דני היה אחד המבצעים הגדולים בו הגיעו לכמה הישגים חשובים מאוד, במסגרתו כבשנו את שדה התעופה, את יהוד, את השטח של מה שהיום סביון, הישובים טירה, קולה, דיר טאריף (שוהם של היום). שחררנו את בן שמן ממצור של ארבעה חודשים וכמובן את רמלה ולוד, בהמשך הלחימה עברנו להילחם בחזית הדרומית", מסביר נפתלי.
"בכלל חטיבה שמונה עשתה נפלאות במלחמת העצמאות, שחררנו את כל הנגב המערבי והגענו עד הגבול, בניצנה. חשוב להבין שערב המלחמה הישוב היהודי בארץ מנה 550 אלף איש בסך הכול. מתוכם נהרגו במלחמה ששת אלפים איש ועוד עשרת אלפים נהרגו. הלגיון הערבי חשב שהוא יימחץ אותנו בקלות ויזרוק אותנו לים בלי בעיה, כי להם היה את כל הכלים, את כל התמיכה מהמדינות השכנות והם עלו עלינו מבחינה מספרית, כך שהצלחת המלחמה הזו מבחינתנו הייתה בגדר נס", מסכם נפתלי בגאווה.
-נשמעו המון טענות, שהבעיה הפלשתינאית החלה בשיחרור רמלה ולוד, מה דעתך על טענות מסוג זה?
"אלה טענות ערביות בעיקר", אומר נפתלי ונראה כי שלוותו מופרת במעט, "הבעיה הייתה קיימת, מעבר לכך, כבר בהחלטת האום על הקמת המדינה, היינו מוכנים לקבל את הפזורות הערביות בתוכנו והיינו מוכנים לחיות עם זה, העיקר שיהיה לנו בית, לכל היהודים. מתחקיר שעשיתי על בעיית הפליטים, עד שנות השישים, ערבי ארץ ישראל בכלל טענו נגד מדינות ערב, ולא נגדנו. עובדה שאף אחד ממדינות ערב לא מוכן לקבל אליו את הפליטים.
"לדעתי, הבעיה החלה בכך שהם לא רצו לחיות בשלום, מבחינתם זה או הכל או לא כלום, הם כמו ילד שעדיין לא יודע לקחת על עצמו אחריות ולהתמודד עם המצב, אז הם בועטים בכל מה שמוצע להם, אני מקווה שיבוא יום והם ישכילו להתבגר ולהבין שיש דרך אחרת. אני לא מתנגד למדינה ערבית במקומות בהם ריכוזם הוא גדול. אבל לא בא בחשבון הליך שהוא חד- צדדי. כמו שחשבנו שבפינוי עזה, הם יתרצו, טעינו ובגדול. הם מחפשים אשמים כל הזמן וגם מאמינים בשקרים של עצמם, יש לי המון חברים ערביים ובחברותה הם לא יודו, אבל אחד על אחד הם אומרים אתה צודק".
לקראת סוף שיחתנו חשוב לנפתלי להדגיש: "אני לא ימני ולא שמאלני אני בעד עם ישראל והלוואי ויבוא יום ויהיה כאן שקט, אבל כשרק צד אחד רוצה והשני לא מוכן לקחת אחריות, לעשות צעדים ולהתמודד עם האמת, אני לא יודע איך זה ייגמר".
