מאת: יפעת לשם ארגמן * בשער: עם האח משה לשם ז"ל בחתונתה 

החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות- דילמה שתמיד הייתה חלק מ"תכנית הלימודים"- חלק מהשאלות הקבועות המתעוררות נוכח המעבר המלאכותי מהדגל בחצי התורן, מההתכנסות פנימה, אל הזיקוקים, המסיבות והרחובות המלאים.

תמיד נשאלה אותה שאלה ותמיד קיבלתי את אותן תשובות, המאשרות את הקושי במעבר, המדברות על הקשר בין מותם לבין תקומת הארץ ומסכמות במשפט יבש: "במותם ציוו לנו את החיים". דיברו איתנו על זה ברמה המדינית, בהקשר של עם, בהקשר של כלל. וגם אם המעבר היה צורם - קיבלנו אותו כי הבנו את הסמליות.

ואז, שבועיים אחרי יום הזיכרון של 1991, זה הפך להיות אישי.

משה, אחי היקר, חברי הטוב ו"היועץ" האישי שלי, שהיה נווט קרב בחיל האוויר- נהרג בתאונת מטוס, ששמה סוף לחלומות שלו והעבירה אותנו- כפרטים וכמשפחה, לשביל אחר של החיים.

בשנים הראשונות היה בי כעס ותחושת תסכול על כך שאני לא מצליחה להצטרף, לא מרגישה שייכת, לא מסוגלת לעבור באופן כ"כ חד מהחיבוק העוטף אל ההמולה. הרגשתי שאני לא חלק ממנה. שאלתי את עצמי אם באמת "במותו ציווה לנו את החיים" וידעתי שזו רק סיסמא. אח שלי רצה לחיות, והמוות שלו קטע את החלומות עוד לפני אמצע החיים. עוד היה לו מה להגשים, ללמוד וללמד.
במהלך השנים למדתי שהעצב הוא מובן מאליו - הגעגוע, ההחמצה, כאב האובדן והזיכרון.

אך השמחות, דווקא הן, הפכו לקשות יותר. המאמץ להיות בשמחה, האומץ להיות מאושרת היו תהליך מורכב שאיתו הייתי צריכה להתמודד.

אני זוכרת את האביב הראשון בלעדיו. את השמש שמתחילה לחמם את הפנים, את ריחות הפריחה ואת ההתקלפות מבגדי החורף. ושיר שהתנגן ברדיו, והחלון הפתוח והחשק לשיר ולשרוק- ודווקא ברגעים האלו הופיעו הדמעות. דווקא אז הלב התכווץ ועובדת חסרונו כאבה כפליים.

והבנתי - זה המעבר האמיתי בין זיכרון לעצמאות!

"עם השנים למדתי לקבל את המעבר בפיוס - אני אמנם לא משתתפת בחגיגות, אבל כיום אני מבינה שהמעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מסמל יותר מכל, את החיים האמיתיים! את המעברים החדים בין שמחה לעצב, את ההתמודדות האמיתית, היומיומית שהיא חלק בלתי נפרד מכאב השכול"

הנגיעה הזאת, המתמדת, בקצוות, הנגיעה בקשת הרגשות, המעברים החדים בין שירה לבכי, בין שמחת החיים לחסרון היותו. התזכורת המתמדת להחמצה המכאיבה- דווקא כשטוב, דווקא כששמחים, דווקא כשחוגגים.

עם השנים למדתי לקבל את המעבר בפיוס - אני אמנם לא משתתפת בחגיגות, וסוגרת את יום הזיכרון בלי זיקוקים, אבל כיום אני מבינה שהמעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מסמל יותר מכל, את החיים האמיתיים! את המעברים החדים בין שמחה לעצב, את ההתמודדות האמיתית, היומיומית שהיא חלק בלתי נפרד מכאב השכול.

הכותבת היא בעלת "שבילים"- מעבירה הרצאות לחברות וארגונים ובין היתר מרצה גם על משמעות הבחירות דרך הסיפור האישי כאחות שכולה (מבנה חסר). בנוסף משמשת כבעלים של "המקום של יפעת"- צורפת ומעצבת תכשיטים.