את דולב הכרתי בנסיבות הכי "אזרחיות" שישנן. שנינו מפקדי פלוגות צעירים, טיול באירופה בקיץ 2000 שבו חלקנו חדר במשך כשבועיים. מיד התחברתי לחוכמה, לחוש ההומור ולטוב הלב.
הפכנו חברים. מפגשים, שיחות ארוכות והתלבטויות. עיקרן על סוגיות מקצועיות, תפיסת פיקוד, מנהיגות. ולעיתים, לקראת סיום, קצת על משפחה ודברים שמעבר.

כך היה במעלה תפקידו ודרכו - מ"פ פלחה"ן, סמג"ד, ראש לשכת סגן הרמטכ"ל ומפקד גדוד רותם בגבעתי.

קיץ 2014, מלחמה. אני מפקד החטיבה הצפונית בעזה. גדוד "גפן" מגיע אליי לגזרה, דולב הוא המג"ד.

אנחנו נפגשים בשעת לילה מאוחרת להצגת התוכניות. מסכמים את ההערכות על מכסה המנוע של הג'יפ שלו, משימה מורכבת הלילה.
הוא ממהר לדרכו.

דמדומי בוקר. התרעה על חדירת מחבלים. עוברות כמה דקות, מנסים להבין את תמונת המצב, התייעצות ברשת הקשר. פקודות. דולב אומר לי בביטחון: "המח"ט, תן לי רגע לסדר את העניין". הוא נע קדימה מהר ובנחישות עם חבורת הפיקוד שלו.
אותו המחבלים לא יעברו.

ואז, ההיתקלות. קורא לו: "קודקוד אוצרות כאן קודקוד".. ושוב, אין מענה. מבין שהוא בלחימה קרובה.

אני מגיע לנקודת האירוע, רץ קדימה, רעש פיצוצים וירי. מביט כהרף לימין. רואה את דולב מוטל פגוע. מבין שזאת הפעם האחרונה.
דולב היה לוחם ומפקד מוביל בחטיבת גבעתי שעליה אני מפקד בגאווה היום. הוא איתי.

הטור פורסם ב"ידיעות אחרונות"