אחי גבריאל ז"ל, בן דוד וז'וליה הראל ז"ל. נולד בירושלים ביום כ"א באלול תשי"ב, 11.9.1952 למד בבית הספר היסודי "דגניה" בבאר שבע, שנתיים בבית הספר התיכון "מקיף א'" בבאר שבע וסיים את לימודיו במגמה הריאלית בבית הספר התיכון בדימונה, לשם עברה המשפחה עקב עבודתו של האב דוד.

הוא היה תלמיד מוכשר שלא היסס מעולם לעזור לחבריו, אהב טיולים וצעדות, התפעל מנוף הארץ והקדיש מזמנו לצילום. לא ייפלא אפוא שהרבה לצלם צילומי נוף מרהיבים. בכוחות עצמו הקים מעבדת צילום בביתו ואת תמונותיו פיתח בעצמו. עוד לפני גיוסו לצה"ל קיבל מכתב ממפקד חיל האוויר ובו נאמר כי בזכות

גבי התגייס לצה"ל בסוף יולי 1971 והתנדב לשרת בחיל האוויר. אישיותו התוססת התנגשה בסדרי הקורס וכך נאלץ לפרוש מחיל האוויר ושוב התנדב – הפעם ליחידת סיור מובחרת,"סיירת שקד", שבה ניתן ביטוי לכל היסודות החיוביים שבאופיו.

היות ותכנן ללמוד לאחר השחרור, בבית הספר לרפואה, סיים בהצטיינות קורס חובשים צבאיים בתקופת שירותו.ביום כ"ט באב (8.8.1972) נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי באופקים.

במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקדו: "גבי היה אהוב וחביב. מיומו הראשון ביחידה גילה רוח התנדבות למשימה ואחוות לוחם. היה קפדן בעת ביצוע ושובב בעת רגיעה. אוהב בדיחה טובה בעת שמחה ומפגין קור רוח בפעילות מבצעית... ראיתיו כחייל מצטיין ולאור הישגיו תוכנן קידומו".

הזמן אינו מרפא דבר

גבי אחי היקר לי מכל, למרות שחלפו להן כל כך הרבה שנים מאז שעזבת אותנו בהפתעה גמורה ולא צפויה כלל, אתה נצור בליבי ובנשמתי מאז ועד עצם היום הזה, כי הפצע והצלקת לא הגלידו וגם לא יגלידו לעולם והגעגועים אליך לא הרפו ולא מרפים ממני לרגע. ומאז היום הנוראי בו חרב עולמי ועד עצם היום הזה אני מרגישה ריקנות והחמצה נוראית.

המחשבות של "מה היה אם היית עדיין אחי הגדול שמלווה אותי בחיי" לא מרפות ממני. השארת חלל ענק בליבי ובנשמתי.

הזמן אינו מרפא דבר. נהפוך הוא. ככל שהזמן חולף הוא רק מחדד ומעצים את גודל האבידה, את העצב ואת תחושת הריקנות וכמובן את הגעגוע לחיוך ולחיבוק שלך.
הייתי בת 14 כאשר נפלת בעת שירותך הצבאי, ולמרות שחלפו 44 שנים אני זוכרת הכל, את החיוך המקסים שלך, את כישרון הצילום שלך ואת המעבדה לפיתוח תמונות שפיתחת בחדרך, את אהבת הארץ, את היותך האהוב והפופולארי ביותר על כל החברים והחברות שלך, ואת המוסיקה שאהבת שאני נוהגת לשמוע עד עצם היום הזה כדי לחוש את נוכחותך. וכמובן את היום הנוראי בו הודיעו לי שאירע האסון הנורא מכל וכל עולמי חרב.

למרות שאתה לא איתי, אני לא מרגישה כלל שנפרדתי ממך ולא אפרד ממך לעולמי עד כי זכיתי להיות אחותך הקטנה וזו גאווה עצומה עבורי.
אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר. כאשר קרה האסון הבנתי שזו אינה עוד קלישאה אלא אמת.

אתה תישאר צעיר לנצח ואותי לנצח ילוו הדמעות, הגעגוע והחלל הגדול שנפער בתוכי.