מאת: ענבל בן ברית כהן  * צילומים: ענבל בן ברית כהן ופרטי

שמוליק הראל (64), תושב מכבים ומוותיקי היישוב, תולה מדי שנה בשנה בערב יום השואה ומשאיר על התורן בחצר הבית עד מוצאי יום העצמאות, את דגל ישראל שתפרה אימו ז"ל, רחל (דידי) הראל (רוס הרץ) אי שם בשנות ה-50 מסדינים שהיו לה בבית.

רחל הראל נולדה בהולנד בשנת 1923 ועברה שם את השואה. הראל הצליחה להסתתר אצל משפחה נוצרית ולהסוות את יהדותה. ב-1943 הצטרפה למחתרת ההולנדית, לאחר שמשפחתה נרצחה כולה לנגד עיניה בעקבות בגידתו של עורך דין הולנדי. הודות לאומץ לבה והאחריות הרבה שגילתה בזמן שלקחה חלק במחתרת ההולנדית, ואלו בשילוב כושר מנהיגותה, טיפסה היא בעקביות עד לראש המחתרת ההולנדית, והייתה אחראית להצלת חייהם של אנשי מחתרת, צנחני בעלות הברית ויהודים רבים.

בנובמבר 1944, כשהיא עדיין חלק משמעותי במחתרת ההולנדית, עקבו אחריה אנשי הגסטפו והצליחו לטמון לה פח. הראל ניסתה להימלט מידיהם, אך נתפסה כשבבריחתה ירו ברגלה. היא נאסרה, עונתה משך תקופה ארוכה ולמרות הכל לא חשפה אף לא פרט אחד על חבריה או על המחתרת כולה. במרץ 1945 הצליחה הראל לברוח מכלא מאפלדורן בעת שהועברה למחנה וסטרבורק סמוך לגבול גרמניה, שם אמורים היו להורגה.

יום לאחר מכן שוחרר חלק זה של הולנד על ידי הקנדים. עם הגעתה חזרה למרחב הפעולה של המחתרת ההולנדית נישאה רחל לחבר שלה שלא האמין שחזרה בחיים, אחרי שנה שלא ראה אותה, ובשנת 1950 עלתה איתו ועם שני ילדיהם הגדולים ארצה. שמוליק הראל הוא הצבר היחידי בין האחים ונולד בארץ ב-1954.

רחל היא אחת משלושה ישראלים בלבד שזכו באות החירות וחולקת את התואר המכובד עם הנשיא פרס ז"ל ונתן שרנסקי. בשבוע שעבר נערך בהולנד טקס מרגש בו קראו לרחוב בעיר איידה (Ede) שבהולנד רחוב על שמה

בזכות כל אלו קיבלה הראל את "אות החירות" מהנשיא טרומן אותו העניק לה אייזנהמר שלימים גם היה נשיא. הראל קיבלה גם את "אות האומץ של מלך אנגליה", שני עיטורים אלו הם העיטורים הגבוהים ביותר שיכולים נשיא ארה"ב ומלך אנגליה להעניק על תרומה לניצחון כוחות הברית בזמן המלחמה. לאחר מכן זכתה הראל גם לאות "גיבורי המחתרת" ממלכת הולנד. רחל היא אחת משלושה ישראלים בלבד שזכו באות החירות וחולקת את התואר המכובד עם הנשיא פרס ז"ל ונתן שרנסקי. בשבוע שעבר נערך בהולנד טקס מרגש בו קראו לרחוב בעיר איידה (Ede) שבהולנד רחוב על שמה.

דגל הסדינים

"ההורים שלי עלו ממדינת רווחה יחסית, למדינה  בהתפתחותה" מספר שמוליק הראל מראשוני מכבים. "ההורים ושני אחיי הגיעו לקיבוץ בית השיטה, שם גרו כשנה או שנה וחצי, משם עברו לחולון כשאבי אדריכל ואימי גננת אנתרופוסופית. הגיע יום העצמאות ואז, לא כמו היום, לא חילקו דגלים או מכרו דגלים".

הראל מספר ומבהיר כי העם ההולנדי אליו משתייכת משפחתו הוא כזה שבו תולים דגל על כל סיבה. סיימת תיכון-תולים דגל, השתחררת מהצבא- תולים דגל. אתה מתחתן, קיבלת תעודה, יום העצמאות, יום השחרור ועוד, כל מאורע אישי או לאומי הוא סיבה מספיק טובה לתלות דגל.

"לדגל הסדינים המיוחד יש תוספת של סרט בד שחור ברוחב של כ-10 סנטימטר. את הסרט הזה היו מוסיפים לדגל הסדינים ביום השואה וביום הזיכרון. "כשהיינו ילדים הייתה אזעקה שמסמלת את סיום יום הזיכרון ותחילתו של יום העצמאות, אבא שלי היה  פותח בקבוק יין אותו היינו שותים לכבוד המדינה ואז הוא גם היה אומר לאחד מאתנו לגשת להוריד את הסרט השחור"

"וכהולנדית טובה, אמא שלי חיפשה ביום העצמאות לתלות דגל" ממשיך הראל. "לא היה לה דגל ובאין דגל, הוציאה אימי את מכונת התפירה הישנה שלה, לקחה סדינים ותפרה מהם דגל. הדגל הזה תפור משני צדדיו, הוא לא צבוע, הוא תפור לפי כל החוקים משני צדדיו מבד כותנה ישן של סדינים מהבית. אני תולה אותו בזהירות בערב יום השואה ומוריד אותו במוצאי יום העצמאות ושומר עליו מכל משמר".

שמוליק מצהיר שגם הוא קיבל את החינוך ההולנדי והוא תולה  את הדגל המיוחד הזה באירועים אישיים ומקפיד שדגל ישראל נוסף יהיה תלוי אצלו כל השנה. "אני גר במכבים בפינה הצפון מזרחית לכיוון בית סירא וחשוב לי שהשכנים מבית סירא יראו את דגל ישראל הרגיל שתלוי אצלי קבוע. את הדגל המיוחד אני  לא מבזבז ככה סתם על ימים רגילים".

לדגל הסדינים המיוחד יש תוספת של סרט בד שחור ברוחב של כ-10 סנטימטר. את הסרט הזה היו מוסיפים לדגל הסדינים ביום השואה וביום הזיכרון. "כשהיינו ילדים הייתה אזעקה שמסמלת את סיום יום הזיכרון ותחילתו של יום העצמאות, אבא שלי היה  פותח בקבוק יין אותו היינו שותים לכבוד המדינה ואז הוא גם היה אומר לאחד מאתנו לגשת להוריד את הסרט השחור וכך, הדגל הישראלי היה נשאר ומונף בגאווה".

שמוליק הצעיר באחים ביקש לקחת את הדגל אליו והאחים נתנו לו: "אני מתחבר מאד לחומרים של פעם, למרות שיש אנשים שאומרים שחומר לא מעביר כלום, אני מרגיש שבחומר יש משהו בכל זאת. יש בו אנרגיה שנשארה בו והמון זיכרונות"

כשחושבים על מה שעברה האישה הזו לפני שעלתה ארצה, ומדמיינים אותה יושבת בלילה אחרי שהשכיבה את שלושת בניה לישון ותופרת דגל ישראל, צמרמורת עוברת בגוף ומעוררת התרגשות ויראה גדולה לדגל המיוחד הזה. כשהראל נשאל מי לדעתו ישמח לקחת את הדגל בירושה אחרי 120 ושיבה טובה הוא משיב שנראה לו שזו תהיה הבת שלו: "נראה לי  שהבת שלי תתלבש על זה כי היא בת ההמשך  לסבתא שלה מבחינת ההתנהגות, החשיבה. היא אימצה לעצמה את הבישולים של אמא שלי, היא מאד מחוברת אליה".