"הוא כמו משפחה. אנחנו ביחד בעסק כבר למעלה מ-17 שנה. אם הוא באמת גונב אותנו מתחת לעיניים, זה יהיה מאוד עצוב", אמר לי ירון (שם בדוי), והוסיף בצעקה חרישית מלווה בכאב: "אני מאוד מקווה שאני טועה ושכל החשדות שלי, הסימנים המקדימים והתחושות הן פרי דמיוני הפורה. הלוואי ואני טועה".

ירון, איש עסקים מחוספס שהקים בעשר אצבעותיו רשת אופנת בגדים משפחתית, הגיע אליי לפגישה בעצת עורך הדין שלו. הרשת כוללת שלושה סניפים, וכל המשפחה היא חלק מהעסק: ירון המנכ"ל, אשתו מנהלת את החשבונות, אחיו מנהל את הלוגיסטיקה והתפעול, ואחותו אחראית על השיווק. אפילו בתו בת ה-16 מגיעה לעבוד בחופשות.
שלומי היה איתו ממש מהרגעים הראשונים. הוא אמנם הוא לא בן משפחה, אבל עם השנים הפך לבן בית, ואף הצטרף למשפחה בחגים ובטיולים ברחבי הארץ. בפגישה סיפר לי ירון בכאב שלאחרונה משהו מאוד מוזר מתרחש בחנויות שלו, ולמרות שכל הסימנים הובילו לשלומי, הוא סירב להאמין בכך.

זה התחיל מאי התאמות בקופות, ונמשך בבעיות בספירת המלאי האחרונה, שהדליקה אצל ירון נורה אדומה. "יש לנו מצלמות בחנות, אבל משום מה המצלמה העיקרית שיכולה לאשש או להפריח את החשדות מקולקלת", סיפר ירון. "אני יודע שאם ארצה לתקן אותה, זה יעורר חשד מפני ששלומי שלט בכל המתרחש בחנות.

רגע לפני שסגרנו את הפרטים האחרונים של המעקב, אמר לי ירון בכאב: "אני רוצה שתשימי עליו מעקב כדי לדעת אחת ולתמיד מהי האמת. אני נקרע מבפנים, כי אני מבין מה יכולות להיות ההשלכות של זה, אבל אין לי ברירה. אני יודע שהוא נמצא בקשיים כלכליים בתקופה האחרונה. אילו רק היה פונה אלי לעזרה, הייתי שמח למצוא פתרון, אבל אולי אני טועה, הלוואי".

זה התחיל מאי התאמות בקופות, ונמשך בבעיות בספירת המלאי האחרונה, שהדליקה אצל ירון נורה אדומה. "יש לנו מצלמות בחנות, אבל משום מה המצלמה העיקרית שיכולה לאשש או להפריח את החשדות מקולקלת", סיפר ירון. "אני יודע שאם ארצה לתקן אותה, זה יעורר חשד מפני ששלומי שלט בכל המתרחש בחנות

שלומי החזיק ברכב וואן, שניתן לו בשל היותו אחראי על הסחורה, ואיתו יכול היה להעביר סחורות בין הסניפים השונים. בדרך זו, כך חשד ירון, הוא לא מעורר חשד כאשר הוא מעמיס סחורה בסיום יום העבודה. רק השאלה הייתה מה הוא עושה עם הסחורה ולמי הוא מעביר אותה.

התמקמנו מחוץ למפעל בשעה 22:00 – רגע לאחר סגירת החנות, ובאופן תמוה ומעורר חשד שלומי התעכב מספר דקות. העוקב השני, שאותו שלחתי כדי לעקוב מקרוב אחרי שלומי ולצלם אותו, דיווח לי שהוא יוצא עם שקיות ניילון של סופר מלאות בסחורה מהחנות, ו"תהיי מוכנה לתזוזה".

לאחר מספר דקות, נכנס שלומי לשדה הראייה שלי. הצלחתי לראות אותו נועל את החנות, דורך את האזעקה ונכנס לוואן. מיותר לציין שהכל היה מצולם. עד כה ניתן היה להסביר את פשר המעשיים. ייתכן שהוא התכוון להעביר את הסחורה לאחד הסניפים באותו היום או למחרת. עקבנו אחריו עד לבניין מגורים, בו החנה את רכבו בחניה הצמודה לכביש.

"זו כתובת מגוריו", אמרתי לעוקב השני, "תתמקם". למזלנו, היה פנס רחוב שאיפשר לנו לראות את הדברים בצורה מאוד ברורה. המתנו ברכב בסבלנות להתרחשויות הצפויות. אני התמקמתי ממול, והעוקב השני התמקם ביציאה אפשרית אחרת מהרחוב – בזווית נוספת לוואן. לאחר כשעתיים לקראת חצות, התלבטנו אם כדאי לוותר או להמשיך במעקב. בסתר ליבנו קיווינו שלמחרת תועבר הסחורה למקום בטוח ושיימצא הסבר הגיוני, אך לצערנו לא כך היה הדבר.

בשעה 12:30 בלילה הגיע רכב מסוג טויוטה קורולה בצבע כחול, שהתמקם ליד הוואן. לא חלפו יותר מעשר  דקות, ושלומי הגיע וללא כל התמהמהות החל להעביר את הסחורה מהוואן שלו לטויוטה הכחולה. לאחר ההעמסה הגיע שלב התשלום. שלומי נראה מקבל שטרות כסף. הוא התעכב מספר דקות כדי לוודא את הסכום הנכון, ונעלם בחשכת הלילה. הטויוטה עזבה גם כן. "חבל", אמר לי העוקב השני שכמובן הכיר את הסיפור, "הוא גנב את המשפחה שלו".

לאחר שנייה התעשתתי. "זה לא מספיק", אמרתי לעוקב השני, "מבחינתי, החקירה עדיין לא הסתיימה. אני רוצה להבין מה קורה עם הסחורה". המשכנו במעקב, אך הפעם היעד השתנה. הטויוטה הכחולה נסעה מהעיר הריקה לעבר מושב מרוחק. הדבר מאוד הקשה על המעקב, ולכן נאלצנו לנקוט במשנה זהירות כדי לא לעורר חשד.

למחרת בבוקר קיבל ירון את השיחה הראשונה, עם מסקנה מאוד ברורה. "לא רק שהחשדות שלך היו נכונים", אמרתי לו. "לצערי, הסחורה שלך – זו ששלומי אסף במשך חצי שנה – הפכה להיות חלק מחנות חדשה שנפתחה".