צילומי אילוסטרציה: ארכיון סטיבן שפילברג

מיד הרגשתי שהיא ניצולת שואה. איך ידעתי? פשוט ידעתי. למרבה הצער, הם כל כך מעטים עד שכל אחד מהם נדיר מאוד כמו פרח מוגן שמוכרחים לשמור עליו ולנסות לקבל ממנו כמה שיותר לפני שיהיה מאוחר מדי. כך ניסיתי להסביר לבתי, שבבית הספר הסבירו לה ולחבריה לכיתה על יום השואה המתקרב ובא, אודות הפגישה המרגשת שלי עם אסתר, ניצולת שואה. אני כל כך התרגשתי מהפגישה שחוויתי עם אסתר, עד שניסיתי דרכה לספר לבתי הקטנה על האנשים שעברו את אימת השואה. זאת לאחר שהיא שאלה אותי האם נשארו ניצולי שואה גם היום.

זמן כל כך רב רציתי לעזור לאלה שאיבדו את הכל, עברו את הרע מכל והבלתי נתפס והצליחו לשרוד בדרך לא דרך. חשבתי לעצמי שמגיע להם לקבל את האפשרות לסגור מעגל ולמצוא את המידע שחסר להם במהלך השנים. אפילו פניתי לעמותות, אבל איכשהו זה לא צלח. כנראה שהגורל רצה שאפגוש את אסתר. כדי להשלים לה את שחסר לה כל כך הרבה שנים.

אסתר האזינה להרצאה שלי שנערכה במרכז הארץ – על אבודים ועל חיפוש ומציאת אנשים, וביקשה לפגוש אותי ביחידות. "החלטתי לאחר שנים שהנחתי את זה מאחור למצוא פרטים על משפחתי. אני לא יודעת איך הוא החליט שדווקא אני אשרוד", אמרה והצביעה עם האצבע כלפי מעלה. "כל מי שהכרתי לא חזר משם".

בסופו של דבר, הצלחתי להגיע לריטה שעובדת בארכיון. לאחר שהיא חיפשה בחומר ארכיוני מאותן השנים, היא הצליחה לאתר רשימה של הילדים שהיו עם אסתר באותו האגף. היו חמש בנות שהיו מבוגרות מאסתר ולא ידענו מי מהן הילדה הנכונה שאנחנו מחפשים. העברתי לריטה את התמונה הקיימת ברשותה של אסתר, והיא בדקה עם החומר הנוסף שמצאה בארכיון

היא סיפרה כיצד נולדה לתוך מלחמת העולם השנייה, ועד היום נשמרים במוחה זיכרונות מזעזעים משם שהנפש אינה יכולה להכיל. "יצאתי משם כדי להיות ההוכחה, אבל נשארתי לבד. ילדה בת ארבע בלי אף אחד בעולם". היא התגלגלה לבית יתומים אחד ואחר כך לבית יתומים נוסף, ואז העבירו אותה יחד עם ילדים רבים נוספים ברכבת למחנות עולים ומשם עלו לישראל.

שליחות לכל דבר

היא הקימה משפחה לתפארת, אבל אף פעם לא ידעה מה לספר לנכדיה ולניניה, מכיוון שיש לה פער לא סגור שהיא ביקשה להשלימו. "הנה, תראי מה נשאר לי". אסתר הוציאה תמונה מרופטת, שאותה שמרה בקופסא מהודרת, בה הניחה את הזיכרון האחרון שנשאר לה – תמונה שבה ניתן היה לראות מספר ילדים את אסתר הקטנה עם מספר מבוגרים במדים שנראו כעובדי המקום.

"אני רוצה לדעת מה היה לפני הזיכרון הזה, איך הגעתי לשם ומה קרה למשפחתי". קולה של אסתר נסדק, וניכר עליה כובד המעמסה של 70 שנה ללא תשובות. ילדה בת ארבע שנשארה מאחור, ומבלי שרצתה בכך הפכה לקול של העדויות מהמלחמה הנוראה.

הרגשתי שהפעם זו לא רק חקירה, אלא שליחות לכל דבר. התחלתי מהתבוננות ומחקירה מעמיקה של התמונה, שכללה שיחות ופגישות  עם היסטוריונים ואנשי מקצוע מהתקופה, שאחריהן הגעתי למסקנה שיש אפשרות למצוא את בית היתומים רק לפי המדים. נבירה נוספת בתמונות שהצלחתי למצוא מאותו בית יתומים אוששו זאת. הגעתי לבית יתומים בטשקנט, לשם הגיעו חלק מיהודים לאחר שברחו מהגרמנים. היה זה בית היתומים הראשון אליו הגיעה אסתר לאחר המלחמה.

היא סיפרה כיצד נולדה לתוך מלחמת העולם השנייה, ועד היום נשמרים במוחה זיכרונות מזעזעים משם שהנפש אינה יכולה להכיל. "יצאתי משם כדי להיות ההוכחה, אבל נשארתי לבד. ילדה בת ארבע בלי אף אחד בעולם". היא התגלגלה לבית יתומים אחד ואחר כך לבית יתומים נוסף, ואז העבירו אותה יחד עם ילדים רבים נוספים ברכבת למחנות עולים ומשם עלו לישראל

חזרתי לאסתר עם תמונות נוספות של בית היתומים לאחר שהצלחתי לאתרו, וקיוויתי שהתמונות החדשות יעוררו זיכרונות חדשים ויעזרו לי לקבל קצה חוט נוסף. "את רואה את זו שמחזיקה את ידי?", אמרה לפתע אסתר, לאחר שהצלחתי לאתר תמונה נוספת בה היא מופיעה. "אני זוכרת שהיא ליוותה אותי לכל מקום, לקחה עלי אחריות והרגשתי כאילו היא אחותי הגדולה", לחשה לי אסתר כממתיקת סוד ולפתע עיניה נצצו. "אני לא זוכרת בוודאות את שמה, אלא רק יודעת שהיא סיפרה לי שפעם היא הייתה שכנה שלי בעיר הולדתי, ואולי אפילו הכירה את הוריי. אני לא יודעת אם זו הייתה פנטזיה שסיפרה לי כדי להקל על כאבי או שזו הייתה אמת".

הטלפון המיוחל

בעקבות נתונים אלו, החלטתי לנסות למצוא את הילדה הבוגרת יותר, שנראתה כבת תשע בתמונה. ידעתי שהיא המפתח ושהיא זו שתשפוך אור על הפרשה ותיתן מרגוע לנפשה של אסתר. חזרתי לארכיון בית היתומים ובמשך ימים שלמים הייתי בעסוקה בשיחות טלפון, אך ללא פתרון. אמנם השפה הרוסית הקלה עליי בהסברים אודות אותה ילדה, אך לצערי לא הצלחתי לאתר אותה.

בסופו של דבר, הצלחתי להגיע לריטה שעובדת בארכיון. לאחר שהיא חיפשה בחומר ארכיוני מאותן השנים, היא הצליחה לאתר רשימה של הילדים שהיו עם אסתר באותו האגף. היו חמש בנות שהיו מבוגרות מאסתר ולא ידענו מי מהן הילדה הנכונה שאנחנו מחפשים. העברתי לריטה את התמונה הקיימת ברשותה של אסתר, והיא בדקה עם החומר הנוסף שמצאה בארכיון.

אז הגיע הטלפון המיוחל, וריטה הייתה על הקו השני. היא סיפרה כי בתקופת המלחמה הגיעה אסתר  מלבוב עם אמה לטשקנט. "אני חושבת שמצאתי את הילדה בתמונה שאוחזת את ידה של הקטנה. הגעתי לכרטיסיה עם הפרטים שלה, ושמה סוניה", היא סיפרה לי בהתרגשות.

הפרטים בכרטיס המקורי היו משנת 1943, ולכן נדרשה חקירה לא פשוטה לאיתורם, אבל הצלחתי לאתר את הטלפון של סוניה שהייתה בת 84. "בוודאי שאני זוכרת את אסתר", ענתה לי סוניה בטלפון. "הילדה החמודה עם העיניים העצובות. כל כך התחברתי אליה עד שכל פעם הייתי שומרת לה ממתק כדי לשמח אותה". "תגידי", שאלתי את סוניה, "באמת הכרת את הוריה?" (ובליבי ייחלתי לכך שהתשובה תיתן לאסתר סופסוף תשובות לאחר עשרות שנים של שאלות). "כן", ענתה סוניה. "הם גרו בקצה הרחוב שלנו".