מאת: ענבל בן ברית כהן  * צילומים: יוסי וונש וענבל בן ברית כהן

בסיומו של של שבוע הספר וחודש הקריאה, שוחחנו עם הגברת הראשונה של השירה בעיר, האמא של 'בית הסופר' במודיעין ושל כתב העת 'שבילים'. קוראים לה ד"ר רחלי אברהם-איתן והיא באמת אחת מיקירות העיר בזכות מפעלותיה התרבותיים ומלחמתה הבלתי פוסקת להנחלת השירה והספרות הישראליים בכל בית שאפשר.

ד"ר רחלי אברהם-איתן, תושבת העיר, משוררת, מקימת ויו"ר "בית הסופר מודיעין והסביבה", מייסדת ועורכת כתב העת "שבילים", עסקה שנים רבות בתחומי חינוך והוראה ובמחקר הספרות העברית. היא נולדה במושב עמוקה שבגליל המערבי. את הדוקטורט שלה היא קיבלה מאוניברסיטת בר-אילן. שיריה ומסותיה על שירה מתפרסמים בכתבי העת הספרותיים השונים ובמדורי הספרות.

היא גם שופטת בתחרויות ספרותיות, מארגנת ומנחה אירועים ספרותיים, חברה באקו"ם ובסל תרבות ועוד. אין לה רגע דל ואת כל החוויות המטלטלות שהיא סוחבת בתרמיל החיים שעל הגב, היא מארגנת בשירים שעוזרים לה להתמודד.

המשוררת מניה הרמן אומרת על כתיבתה: "המשוררת רחלי אברהם-איתן אוחזת בעט ושולטת בו היטב. סגנון כתיבתה ייחודי ומעניין. כמעט לכל שיר אמירה דו-משמעית. על אף שבמבט ראשון השירים נראים ברורים ומובנים, רב בהם הנסתר על הגלוי. ניכרת בשירים חשיבה פילוסופית עם הברקות פסיכולוגיות. לפעמים החלומות מתערבלים עם המציאות, ונוצרת תחושה מיסטית... בעושר לשוני ובשפה פיוטית ופיגורטיבית, המשוררת מביעה הרהורים שונים על אירועים בחייה... יסודות אדמה, אש, רוח, מים מאכלסים את רוב שיריה ומשמשים כדימויים ומטאפורות מקוריים... כתיבתה מתאפיינת ככתיבה נשית, בה העולם הקולינארי מתמזג עם עולמה הרוחני השופע אהבה לאדם ולטבע".

נתן יונתן נתן את ברכת הדרך

-אם נבקש ממך לשים את האצבע על החיבור הראשון שלך עם מילים, טקסט, שירה. מתי זה היה?

"החיבור שלי היה מאז שאני מכירה את עצמי. היכולת לרכוש את שפת הקריאה המהירה, היכולת והתפיסה החזותית. אני רואה אותה גם אצל ילדיי ואף אצל נכדיי. אני קראתי וכתבתי כבר מגיל 4 וחרזתי חרוזים ודקלמתי את שיריי בפני המשפחה המורחבת. בבגרותי עזרתי אומץ והראיתי למשורר נתן יונתן (עורך ספרית-פועלים אז) כמה משיריי בסיום הרצאתו בבר-אילן בה השתתפתי. יהונתן התלהב מאד וביקש לפרסם את שיריי בספר. לספר הביכורים נתתי את השם 'בוקר ירוק'. בשבילי זאת הייתה נקודת פתיחה חדשה בחיי בעקבות חוויה קשה (הרופאים בישרו למשפחתי שלא אחיה). הספר "בוקר ירוק" בא לסמן שנולדתי מחדש גם מבחינה רוחנית...  מאז אני ממשיכה בעולם המילים שנותן מרפא מסוים לפצעים ".

-מה את אוהבת יותר? לכתוב ספרות או שירה?

"אני הולכת יותר לכיוון השירה מאחר ואין לי סטודיו, שיאפשר לי להתבודד ולהתפנות לכתיבה הספרותית המצריכה זמן ממושך יותר. יש לי מלחמה קיומית יומיומית ויחד עם הפרויקט ההתנדבותי שלקחתי על עצמי במסגרת 'בית הסופר מודיעין והסביבה' ושל 'שבילים', אז למעשה אין לי את הזמן לכתוב טקסט ארוך. פעם התחלתי לכתוב רומן, הגעתי לעמוד ה-100 ובחרתי לגנוז אותו.

"אני מעדיפה להשקיע בנשמות הפועלות סביבי כמו משפחתי ואנשים שזקוקים לי. במצבי הכלכלי הנוכחי, אינני יכולה להתמסר לכתיבה ארוכה. שיר אני יכולה לכתוב גם ברכבת, או תוך  כדי שאני מבשלת. השיר נשלף ממני, אני לא מאלו שכותבים שורה ונחים, חושבים מוסיפים אחרי יום יומיים עוד אחת. זו לא אני. אצלי השיר נשלף לרוב בשלמותו".

"פעולות הכתיבה והקריאה מפתחות אינטליגנציה רגשית ויש לעודדן מגיל צעיר. כיום לצערי, העולם דוחף את הילדים והנוער אל העולם הטכנולוגי ומזניח את עולם הרוח. הספרות ומדעי הרוח שבעבר הייתה להם חשיבות מכרעת נדחקו לשוליים. ערכי הרוח ומדעי הרוח הם אלה שבונים את נפש האדם, משפרים את האינטליגנציה הרגשית ואת יכולת התקשורת של אדם לזולתו, שמסייעת לו בזוגיות, במשפחה, בחברה. ערכי הרוח הם הבונים עם"

-איך שיר נולד אצלך?

"אין חוקים. אני מודה  שכאשר הלחץ הנפשי והכאב חזקים יותר, אז אני עוזבת הכל וכותבת את השיר למרות שאני אדם מאד עסוק. הרבה מאד שירים לא נכתבים בכלל, מאחר ויש לי משפחה גדולה וכל 'בית הסופר' שהוא כמשפחה קרובה מאד, כל אלו לא משאירים לי זמן עודף ולמעשה, השירים הם אשר כותבים אותי ולא אני אותם. אני לא בוחרת שעה וזמן לכתוב, אלא השיר יוצא ממני ונשלף החוצה".

-איך את כותבת את שירייך? בכתב יד או על המחשב?

"שיריי נכתבים בדרך-כלל בכתב יד. אני מאד אוהבת את החיבור בין העט והיד.  מאוחר יותר כשהשיר מצטנן או כשזמני מאפשר זאת, אני מקלידה למחשב. לעתים אני משאירה את כתב היד זמן מה ורק אז זורקת. יש לי לא מעט שירים בכתב ידי, בייחוד אלו שנכתבו בפנקסים, בטיסות ובנסיעות ברכבת. בטיסתי האחרונה. פנקס שלם הלך לאיבוד יחד עם השירים.  לעתים גם דפי שירים הולכים לאיבוד לפני שהספקתי להקליד למחשב".

חולמת ומגשימה

-בית הסופר הוקם על ידך בשנת 2005. מה המשמעות והחשיבות שאת רואה ב"בית הסופר"?

"בית הסופר הוא עמותה התנדבותית המרכזת תחתיה את היוצרים לסוגיהם:  סופרים, משוררים ואמנים המפרסמים בכתב העת לספרות ולאמנות שייסדתי 'שבילים'. ההקמה של העמותה נבעה מהצורך של בוגרי הסדנאות שהנחיתי בעבר הרחוק, שביקשו במה לפרסום יצירותיהם ולהמשך הנחייתם. הבנתי שלא אוכל להמשיך בזה לעד וייסדתי את במת 'בית הסופר מודיעין והסביבה' ואת 'שבילים'. בעבר הייתי מעורה בבית הסופר בתל אביב והחלטתי לעשות למען עניי עירי במודיעין. הביקוש הולך וגדל, ויש הדים משמעותיים לפעילותנו ההתנדבותית. הקשר שלי עם חברי 'בית הסופר' הוותיקים ממודיעין הוא מאד אישי. אני מלווה אותם מתחילת דרכם בעולם הכתיבה והיצירה. אחד החברים הוותיקים ציין לאחרונה בפניי שאני בניתי אותו, כהרגיש צורך להודות לי על תרומתי להתקדמותו בעולם היצירה. החברים כותבים את כאבם, את קשייהם,  והכתיבה עבורם היא סוג של טיפול וצורך קיומי לשריטות החיים. הכתיבה והאפשרות לפרסם ב'שבילים' משחררת את הכותבים מהמצוקות ומעניקה מרפא לנפש. גם לי הכתיבה משמשת מרפא לפצעי הנפש".

-מהו בעצם כתב העת "שבילים"?

"את כתב העת 'שבילים' הקמתי בשנת 2008 מתוך אידאולוגיה המשקפת את שבילי חיי. גם את השבילים של נוף ילדותי במושב עמקה בהם שוטטתי. הטבע הוא צורך קיומי שלי ואני חייבת לחיות בקרבת נופי טבע. 'שבילים' משקף אידיאולוגיה של 'שילובים' בלשונה של חוקרת הספרות, פרופ' נורית גוברין, שכתבה מאמר מקיף על שבילים ופרסמה אותו במחקרה הרציני 'קריאת הדורות בכרך ו של סדרת המחקר'. שבילים נותן שביל פתוח לכל ז'אנר ולכל אדם ללא הבדל גזע, מין או דת וללא הבדלי השקפה פוליטית: ימין או שמאל - לכולם יש שביל ומקום בשבילים". 

היא מציינת כי כמו-כן שבילים "נותן שביל" לז'אנרים שונים של כתיבה ואמנות: שירה, פרוזה הגות ואמנות רב-תחומית.

אברהם-איתן: "הגיליונות הראשונים התמקדו ביוצרים תושבי מודיעין והסביבה הקרובה, כי כתב העת נבע מהצרכים של היוצרים המקומיים ושל בוגרי הסדנאות שהנחיתי בעבר.  אבל עם הזמן, על מנת לשמור על רמה גבוהה ועל עניין בכתב העת, פתחתי אותו לקהל הרחב. כיום 'שבילים' הוא כתב עת מבוקש בארץ ובעולם ואנחנו מקבלים עליו ביקורת טובה ומשבחת". 

"הצעירים באים לעולם הכתיבה מתוך חללים גדולים, כי הם לא קוראים. אין להם כלים להשוואה ולהתפתחות ולהרחבת העולם הפנימי. הכתיבה שלהם באה ממקום מאד רזה ודל, אין להם דיאלוג עם סופרים וספרים קודמים ועם עולם התרבות היהודית. העברית שלהם מתחילה היום וחסרים להם רבדים קדומים"

ספרים רבותיי, ספרים

-יש לך מסר שהיית רוצה להעביר בנוגע לכתיבה בכלל ואולי משהו ספציפי יותר לאירוע חודש הקריאה שבוע הספר ודומיהם?

"בהקשר לשבוע הספר, חשוב לי להגיד לגבי כתיבת ספרים ובעיקר הוצאת ספרים, שאל להם לאנשים למהר ולהוציא ספר לאור, אני רואה זאת כשאני שופטת בתחרויות ספרים, ספרים רבים לא בשלים עדיין וחבל, כי כאשר סופר שולח ספר ראשון לתחרות ספרים והטקסט לא בשל, הכותב מיד מתויג במקום לא טוב. עדיף להמתין עם הספר, להתבשל עוד, לבקש חוות דעת מקצועית. ספר לא טוב חוסם לכותב את הדרך וחבל. חשוב שספר ראשון יהיה טוב, כדי שהמחבר מלכתחילה יתויג במקום טוב. רושם. המקדימים את זמנם וממהרים להוציא לאור ספר לפני שבשלה כתיבתם מפסידים". 

-מה הבסיס החסר היום לדעתך?

"הקריאה והכתיבה הן פעולות חשובות לפיתוח אינטליגנציה רגשית. היום העולם דוחף את הילדים והנוער לעולם הטכנולוגיה, לא לספרות ולעולם הרוח. תלמידים מקבלים מסר שספרות זה לא חשוב. יש בתי ספר שמלמדים רק שנה אחת ספרות לבגרות, בית הספר עושה V ובזה נגמר העניין. זה מאד מצער אותי.  להיות משורר זה איננו עיסוק בימינו. בתקופת ביאליק שילמו דמי סופר ללמחברים. היום זה ההיפך. הסופר נאלץ לשלם. בכדי שכתב עת יתקיים ויתן מענה לסופרים ולמשוררים צריך לשלם דמי חבר, אחרת כתב העת לא יתקיים. הספרות ומדעי הרוח חיוניים יותר מתמיד. חשוב להחזירם אל מרכז הלימוד במוסדות החינוך. קיומנו כעם תלוי מאוד בערכים שאנו מעבירים לדורות הבאים. החינוך לערכי רוח נטבע בהם דרך טקסטים ספרותיים, בעיקר".

היא מוסיפה ואומרת: "מה בנה את העם שלנו כעם? מה החזיק אותנו בארצות הפזורה, אם לא עולם הרוח והיצירה הספרותית לדורותתיה השונים? מדעי הרוח בעבר היו יותר חשובים מן האחרים והיום המצב שונה לגמרי. ברמת הפרט, אנחנו מגדלים דור הגדל על ברכי הטכנולוגיה ומגלה בעיות תקשורת ושפה דלה מכדי להביע את עולמם הפנימי ולהמשיג ולבטא את רגשותיהם, ברמת החברה, התא המשפחתי מתפורר ואחוזי הגירושין עולים, ברמת החברה חלה התפוררות של ערכי רוח ובמקום שיש אלם תרבותי, יש אלימות (המילה אלם ואלימות מאותו שורש א.ל.ם ולא בכדי)".

-מה ממלא אותך שמחה?

"אני שמחה לראות שבכל זאת יש צמא לכתיבה ספרותית. לא מעט צעירים שוחרי כתיבה, שלא מקבלים מענה לצורך זה בבית הספר שלא תומך ולא מעודד כי אין יותר מקצוע שהיה בעבר - חיבור, מבקשים סדנאות כתיבה. אולם  הם באים לעולם הכתיבה מתוך חללים גדולים, כי הם לא קוראים מספיק. אין להם כלים לשיפוט איכות כתיבתם.  הכתיבה לרוב היא בשפה רזה, ללא דיאלוג עם סופרים וספרים מדורות קודמים ולא עם עולם התרבות היהודית. העברית שלהם מתחילה ב"כאן" ו"בעכשיו". חסרים להם רבדים קדומים. הדבר שונה בקרב צעירים ממוסדות חינוך דתיים השמים עדין דגש על מדעי הרוח והמורשת. אני מקווה ומייחלת להחזיר את כבודם האבוד של הספרות והשירה".

אחרי ייסוד מפעל ספרותי חשוב בעיר מודיעין והסביבה  חולמת עכשיו רחלי שתהיה בעיר תחרות ארצית לספרות יפה  בדומה לזו שיש בחולון ונקראת "פרס קוגל" והיא מסבירה: "הייתי רוצה לראות בעיר את תחרות 'פרס שכטר', תחרות ארצית לספרות יפה - לספרי שירה ולספרי פרוזה - מכל רחבי הארץ  שתיתן את הקרדיט לראש העיר הראשון ותשים את מודיעין במקום חשוב על מפת המפעלים הספרותיים בארץ. תחרות ארצית כזאת לא תבוא במקום התחרויות המקומיות שיש להן חשיבות ברמה המקומית".