בשנה הבאה, אהיה בשנת שירות באחת מערי הפריפריה בארץ. אין יותר מרוגש ממני מהזכות הזו לתרומה אמיתית וגדולה, מההשקעה בדבר אחד בלבד והוא התרומה, מהחיים בתוך קומונה ומחוויה של בגרות ועצמאות. כל אחד מאיתנו, בני הנוער משמינית שמסיימים את לימודינו במסגרת הלימודית המגוננת, עומד לפנות למסגרת אחרת. כל אחת מאיתנו עומדת להיות מועסקת בדברים שונים לגמרי מהדברים בהם יהיו מועסקים חבריה.
כל אחד מאיתנו עומד לעבור מנעורים לבגרות. כל אחת מאיתנו עומדת לקראת מעברים מפחידים ומרגשים כאחד שיזמנו המון קשיים והמון הזדמנויות. בטור זה, אני רוצה לחלוק איתכם את החששות שלי מהשנה העומדת בפתח, את הציפיות שלי ממנה, את הפרידות הקשות שמצפות לי וגם להביט מעט אחורה, אל תקופת הנעורים שאני משיל מאחוריי.
"אתה עומד לחוות את השנה המדהימה בחייך". כך אמר לי כל ש"ש (אדם שעושה שנת שירות) איתו התייעצתי בנוגע להחלטה בנוגע למה שאעשה בשנה הבאה בחיי. "יהיו לך מלא קשיים ורגעים בהם תרגיש רע". למשפט הזה בכלל לא ייחסתי חשיבות. תמיד דמיינתי את השנה הזאת כשנה ורודה בה אגדל ואתפתח והנחתי בצד כל חשש. בזמן האחרון, כשהיומן שלי התמלא בפגישות עם חברים ותיקים, עבודה, סמינרי הכנה ואירועי סיום בית ספריים, שנת השירות נראית עבורי קרובה מתמיד. וכשהיא נראית כך, החששות צפים. מה אם ארגיש שאני לא נותן את כל מה שאני יכול בשנה הזו?
"היופי בנעורים הוא שהם כל כך מגוונים ומלאים במקרים קטנים שכאלה. היופי הוא שיש בהם כל כך הרבה מקום לטעויות וכל כך הרבה תחומי עניין וריגושים, בין אם אלה אמיתיים או נובעים מקריזות של גיל ההתבגרות. כעת, כשאלה מגיעים לסיומם, עלי להסתדר עם מה שלמדתי, ולעשות את כל כולי על מנת להמשיך ללמוד, ולשמור מעט על רוח הנעורים"
מה אם ארגיש שאני לא מצליח לעמוד בעומס, שלמה שאני עושה אין משמעות, שאני פשוט מעביר את הזמן שלי ומחכה לסוף? זו צריכה להיות השנה שבה כל חפצי הוא שהיא לא תיגמר. ועם ציפייה כזו, אני חושש שיהיה לי קל מדי להתאכזב.
בשנה הבאה, וכנראה גם אחריה במסגרת הצבאית אליה אקפוץ, אמשיך לגור בבית. אבל רק פעם בשבועיים. "כל שבת שנייה" תהיינה שבת ביתית. בספירה גסה, בשנה הבאה אני עומד להיות בבית 40 ימים. אוי זה מעט. כן, זה יהיה מרגש לעזוב את הקן ולהפוך באופן מוחלט לאדם עצמאי. אבל, וואו זה מפחיד. לא תהיה לי כתף לחזור אליה ולהשעין עליה את ראשי, לא יהיו לי את האנשים עליהם אוכל תמיד לכעוס, אותם אוכל תמיד לאכזב ולהרגיז ובכל זאת, בכל מחיר, הם יישארו שם בשבילי. מרתק אותי לראות כמה המקום של הבית יהפוך להיות חשוב יותר עבורי כשאשהה בו פחות ופחות.
ברגעים האלה, ממש בין המסגרות, כשכל קשר לשגרה רגילה הינו מקרי בהחלט, כשאני כשמיניסט נע בין פגישות עם חברים, לעבודה, למחשב הנייד, לבגרויות, לסמינרי הכנה ולנתב"ג, אני רוצה לעצור לרגע ולהביט אחורה. האם לשמונה עשרה השנים האחרונות בהן שהיתי על הכוכב הכחול הייתה משמעות? כשאני דן עם עצמי בשאלה הזו, עולים בראשי רק אירועים גדולים ומכוננים; טיסה משמעותית לחו"ל או אירוע משפחתי גדול.
אבל למען האמת, כל אירוע קטן שקרה לי הכין אותי לעולם האכזר. כל קשר זוגי בין אם כשל ובין אם צלח, כל שיחה עם חברים, כל שיחה עם מבוגר, כל החלטה שלקחתי, כל עבודה בה עבדתי, כל מילה שהקלדתי, כל נושא בו התעמקתי, כל ריב שהיה לי, כל פריט שקניתי, כל מסקנה שהסקתי, כל דבר קטן שעשיתי, שעשה טוב לאחרים או שגרם להם רע.
היופי בנעורים הוא שהם כל כך מגוונים ומלאים במקרים קטנים שכאלה. היופי הוא שיש בהם כל כך הרבה מקום לטעויות וכל כך הרבה תחומי עניין וריגושים, בין אם אלה אמיתיים או נובעים מקריזות של גיל ההתבגרות. כעת, כשאלה מגיעים לסיומם, עלי להסתדר עם מה שלמדתי, ולעשות את כל כולי על מנת להמשיך ללמוד, ולשמור מעט על רוח הנעורים.
"בשנה הבאה, וכנראה גם אחריה במסגרת הצבאית אליה אקפוץ, אמשיך לגור בבית. אבל רק פעם בשבועיים. "כל שבת שנייה" תהיינה שבת ביתית. בספירה גסה, בשנה הבאה אני עומד להיות בבית 40 ימים. אוי זה מעט. כן, זה יהיה מרגש לעזוב את הקן ולהפוך באופן מוחלט לאדם עצמאי. אבל, וואו זה מפחיד. לא תהיה לי כתף לחזור אליה ולהשעין עליה את ראשי, לא יהיו לי את האנשים עליהם אוכל תמיד לכעוס, אותם אוכל תמיד לאכזב ולהרגיז..."
