מאת: ענבל בן ברית כהן * צילומים: אורלי שמש, יח"צ

"צריך לשאוף אוויר בים של קושי/ ולשים את הצרות בצד/ מאחורי כל קוץ חבוי לו יופי/ יום אפור חולף כשיום נולד". אלה המילים בשיר ה-13 בדיסק החדש של רמי שולר, הנושא את השם "במבט אופטימי". הכרנו את השיר היפה הזה לפני שבע שנים בערך עם שירלי צפרי כשברקע קריינות של שימי יעקבי הוא שימי שואו, שהיה בעל חנות הדיסקים המיתולוגית במודיעין סנטר "תרבותק", עליה השלום.

 שולר (48) שכתב את המילים והלחן, הוא תושב העיר כבר 15 שנה. איש מעניין ומרתק שמעדיף להתרחק מאור הזרקורים. הוא מעביר סדנאות הקשה ומלמד בעיר מוסיקה בתיכון עירוני א' מפרק ומרכיב שם הרכבים ואנסמבלים. עכשיו כאמור הוא עם דיסק חדש שהוא אסופת קטעים אינסטרומנטאליים מגוונים. דיסק שישי ברשימה, ומלבדו הקליט גם חומרים לילדים שהוא מאוד אוהבלעבוד איתם. הנה רק היום, במוצ"ש, העביר ברעות סדנה בשם "כלי הקשה בחשיכה".

פגשנו אותו באולפן ההקלטות שלו בדירתו כאן בעיר, דירה שכבר מהמדרגות המובילות אליה נדמה שהגענו עד לקיבוץ ממנו הגיע -"שמיר" שבצפון. למוסיקה וקצב התחבר כבר בילדות המוקדמת בקיבוץ. "אני זוכר את עצמי" הוא מספר עם דוק נוסטלגי בעיניים, "בגיל מאד צעיר שם תקליט של 'כוורת' או כל אחת מהלהקות שהיו אז, מסדר לעצמי כל מיני קופסאות וכלים מהמטבח ומהבית, אבא שלי הלך לנגריה של הקיבוץ והביא לי משם זוג מקלות שיצרו במיוחד בשבילי והייתי יושב ומתופף".

 היה לו דרייב פנימי לקצב ומוסיקה, אביו מלבד היותו מנהל מוסך בקיבוץ, היה גם אקורדיוניסט חובב, אבל כזה שמנגן ברמה גבוהה. השניים היו מנגנים הרבה יחד ובשלב מסוים הבינו שהגיע הזמן לעבור לשלב רציני ומקצועי יותר ולהתחיל ללמוד באופן רשמי. בהתחלה זו הייתה חלילית ואחר כך קצת פסנתר. בשלב מסוים שולר מאד רצה תופים ולצורך העניין הגיע מורה לקיבוץ ולימד אותו גם תופים. "עם השנים אבא שלי מאוד התעקש שאלמד גם על כלי מלודי כלשהו, לא רק קצב" מתאר שולר. 

בעקבות הדרישה שמסתבר שהייתה בסיס חשוב מאד להמשך הקריירה, שולר למד לנגן על פסנתר, גיטרה, גיטרה בס ועד שהגיע לכלי ההקשה המלודיים כמו המרימבה והויברפון.

שולר: "דרך הדיסק אני מנסה לשדר את האופטימיות גם לאנשים ששומעים אותו..אם בזכות הדיסק הזה אני אוכל להגיע לפסטיבלים בארץ ובעולם, פסטיבל הג'אז באילת ופסטיבלים בחו"ל, אשריי. אני מייחל שהדיסק הזה יהיה פלטפורמה למופעים עם החומר הזה שקיים בו ומעבר לו"

תזמורת חיל האוויר - בית ספר למוסיקה

כשהיה עצמאי יותר בגיל הנעורים, נסע יום בשבוע באוטובוסים מהצפון הרחוק עד לבית שמש, שם למד אצל המתופף ואיש כלי ההקשה ג'רי גרוול, משם ירד לתל-אביב ולמד אצל אלון בור שהיה ראש מחלקת כלי הקשה בפילהרמונית.

שולר: "בימים ההם זה לא היה כזה פשוט וגם לא מובן מאליו. עד שהסכימו לזה בקיבוץ. אבא שלי עשה מהומות בכדי שיקנו לי קסילופון ומערכת תופים. בתקופה ההיא כל דבר הצריך ועדה בקיבוץ ואישורים. עד שאישרו זוג מקלות... היו צריכים לעשות ועדה שלמה בשביל זה. זו הייתה תקופה אחרת".

שולר קיבץ סביבו עוד כמה חבר'ה שאהבו לנגן ויחד הם הקימו להקה. הם התאגדו יחד, היו מופיעים בחגים ואירועים של הקיבוץ והקיבוץ ראה שזה משתלם וכדאי. בזכות זה, המשיכו לתת לחבר'ה תקציבים, קנו מגברים וגיטרות והרחיבו אט אט את הציוד הקיים. "לא היה פשוט, אבל היה שווה". לפני הצבא הספיק לנגן בהנאה בתזמורת בני הקיבוצים, תזמורת של מוסיקה קלאסית. עם הזימונים הצבאיים ביקש ללכת לבחינות לתזמורת חייל האוויר ועבר אותן בהצלחה. הוא התקבל לתזמורת וחווה חוויה בלתי נשכחת.

 "היה לי שירות נהדר", הוא נזכר. "זו הייתה חוויה להופיע עם נגנים וזמרים וזמרות כל המי ומי היו שם. תזמורת חיל האוויר הייתה התזמורת של ההפקות הגדולות, לא של מצעדים. תזמורת של תוכניות הטלוויזיה ואמנים רבים".

מבחינתו תזמורת חיל האוויר הייתה בית ספר לחיים ולמוסיקה. השירות הצבאי הכין מעט את שולר לחיים בתל אביב, בהם בחר כשסיים את השירות הצבאי ולאחר התלבטות אם לחזור לקיבוץ או להישאר בתל אביב. "הייתה החלטה אמיצה שבסופו של דבר הוכיחה את עצמה" מודה שולר. משם נכנס למסלול של ליווי מוסיקלי של הצגות תיאטרון והפקות מוסיקליות כאלו ואחרות.

 "אם אתה מוכשר" הוא אומר,  "ויש לך את האנשים שאוהבים אותך אתה לאט לאט צובר לך עוד ועוד, אז אתה יכול להסתדר. כמו בכל תחום אחר ולזה כמובן מתלווים אלמנטים כמו מזל ועוד".  

עטיפת הדיסק בהחלט מעבירה את המסר של סיכום של תקופה כשברקע ניבט אלינו דיוקנו של שולר כילד ובחזית צילום של שולר הבוגר עם זוג מקלות תיפוף בכל יד. שולר: "השותף שלי לדיסק הוא מארק רוזן, שהוא מבחינתי ולדעתי הסקספוניסט הטוב ביותר בארץ. הוא הכי אהוב עליי מבחינת הנגינה והצבע שלו והקול. הוא עשה איתי את כל הדרך" 

זכה לעבוד עם אלכס וייס

לאורך כל הדרך הוא מכריז מכריז שהוא לא מצטער על אף בחירה בחייו עד כה. בגיל 26 נסע ללמוד מוסיקה בניו-יורק לבית הספר שנחשב המצוין ביותר בניו-יורק ..שם לקח מספר סמסטרים. הוא פגש נגנים, הוחמא על ידי המורה שלו שהיה אחד מהברנז'ה  שגם היה זה שתמך ודאג ואף מימן את הדיסק השני של שולר שהוא מבחינתו בבחינת חלום: "הרבה מוסיקאים חולמים לנגן עם כאלו נגנים. נגנים של הטופ של הטופ". כשנגמר לו הכסף חזר ארצה ומאז עבד עם לא מעט אמנים מוכרים וידועים כמו גידי גוב, שלום חנוך, רמי קליינשטיין, ונורית גלרון.

מכולם אחד הפרויקטים שהכי נהנה בהם היה המופע עם ריקי גל "ריק גל אמצע בלוז". "היה איזה קסם במופע הזה. גם הנגנים, גם העיבודים של השירים".

המעבד המיתולוגי ממנו למד והיה המשמעותי ביותר עבורו הוא אלכס וייס אחד המוסיקאים הענקים של ישראל, ומי שאחראי כמעבד לעשרות תקליטים מופלאים שיצאו בארץ בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70.

וייס עבד עם התרנגולים, אריק איינשטיין ושלום חנוך (האלבום "מזל גדי" כולו בעיבודו), שלישיית התאומים, שלישיית גשר הירקון, הצ'רצ'ילים, זהר השביעי, חוה אלברשטיין ("משירי ארץ אהבתי", "את חרותי", "שיר סיום", ועוד), אושיק לוי, צביקה פיק, שלישיית הטוב, הרע והנערה, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, יהורם גאון, אריק לביא, נורית גלרון, רבים משירי פסטיבלי הזמר, ועוד.

שולר: "אלכס שהיה גם בחתונה שלי, היה איש מקסים, צנוע ונחמד. הייתי יושב אצלו והוא היה מראה לי דוגמאות לעיבודים ואמנים איתם עבד. הוא אחד המעבדים האהובים שהיו כאן בארץ. מקור ההשראה העיקרי שלי. לצערי בערוב ימיו לא קיבל את ההכרה שמגיעה לו".

דיסק שהוא סיכום תקופה

האהבה הגדולה שלו היא הכתיבה, ההלחנה והעיבוד. כל אלו הובילו ליצירתו של הדיסק האחרון שיצא לפני כחודש "במבט אופטימי" אחרי הריון מאוד מאוד ארוך.  הדיסק שמוקדש לזכרו של אביו עודד,  "שחי מוסיקה בנשמתו" (כפי שכתוב בחלק הפנימי של עטיפת הדיסק),  מורכב מאוסף של קטעים שחלקם כבר הופיעו בדיסקים קודמים שלו, חלקם יוצאים פעם ראשונה והוא מבחינתו של שולר סיכום של תקופה.

עטיפת הדיסק בהחלט מעבירה את המסר של סיכום של תקופה כשברקע ניבט אלינו דיוקנו של שולר כילד ובחזית צילום של שולר הבוגר, עם זוג מקלות תיפוף בכל יד. שולר: "השותף שלי לדיסק הוא מארק רוזן, שהוא מבחינתי ולדעתי הסקספוניסט הטוב ביותר בארץ. הוא הכי אהוב עליי מבחינת הנגינה והצבע שלו והקול. הוא עשה איתי את כל הדרך" מבקש שולר להדגיש.

צורת העבודה על הדיסק הייתה כזו של לגעת ולהניח, להקליט קטע ולהניח שנה, להקליט עוד שני קטעים ושוב להניח. "בגלל זה הוא לקח המון המון זמן הדיסק הזה, כמה שנים טובות", הוא אומר בחיוך. בלי לחץ ובשלווה התקבצו להם כל החומרים והקטעים שיחד יצרו את הדיסק האחרון. הדיסק שלו הוא כרטיס הביקור שלו. בדיסק יש גם ג'אז וגם פופ, וקצת לטיני. מנעד גדול של סגנונות בדיוק כמו ששולר אוהב, לא רק סגנון אחד.

למה קראת לדיסק ככה? מאיפה האופטימיות הזו?

"דרך הדיסק אני מנסה לשדר את זה גם לאנשים ששומעים אותו".

ואכן רוב המוסיקה בדיסק היא נעימה, אופטימית, מרגיעה ומשמחת. הקטע הראשון והאחרון בדיסק נושאים את אותו שם "במבט אופטימי". ההבדל הוא בכך שהקטע הפותח הוא איסטרומנטלי והאחרון מושר כאמור ע"י שירלי צפרי.  

איך אתה רואה בעצם את הייעוד של הדיסק?

 "אם בזכות הדיסק הזה אני אוכל להגיע לפסטיבלים בארץ ובעולם, פסטיבל הג'אז באילת ופסטיבלים בחו"ל, אשריי. אני מייחל שהדיסק הזה יהיה פלטפורמה למופעים עם החומר הזה שקיים בו ומעבר לו".

וידאו: שירלי צפרי: "במבט אופטימי"