סוגיית ההיעדרות של ילדים ובעיקר מתבגרים מביה"ס, היא סוגיה שלא מעט הורים מתמודדים איתה. התופעה הזו רחבה הרבה מעבר למה שניתן לדמיין. אני פוגשת הורים חסרי אונים, לא מצליחים להתמודד עם התופעה, מתקשים להבין ובעיקר מתוסכלים מהתבצרות הילד בסירוב שלו בלי לאפשר להם לקבל תמונה ברורה מדוע זה קורה. באין כלים ובחוסר אונים של ההורים הם מבטיחים לילדים הבטחות מפתות כדי להניע אותם לחזור ולהשתלב מחדש בבית הספר. "לא איכפת לי שלא ילמד העיקר שיהיה במסגרת", אמרה לי אחת האימהות.
ומה קורה כאשר ההבטחה מתממשת ומסתיימת והמתבגר חוזר לסורו? מגיע שלב האיום, הענישה, נטילת כול דבר שהמתבגר נאחז בו (פלאפון, מחשב, מפגשי חברים...). המצב מסלים וההורה והמתבגר נכנסים לדרך ללא מוצא. גם לבית הספר אין ממש כלים להתמודד עם תופעה זו מעבר לזימון של קצינת ביקור סדיר, שנכנסת למשפחה לבדוק האם אין הזנחה הורית ואין הזנחה רגשית?
אי הגעה לבית הספר גורמת למתבגר נזק אישי וזהותי גם מעבר לעניין ההישגים הלמודים. בית הספר הוא חלק מזהות הילד מעצם היותו תלמיד. כאשר הילד מפסיק ללכת לבית הספר, הזהות הזו מתפוגגת. הוא מחוץ למסגרת, אינו חלק פעיל בה, מאבד חברים, עניין, הביטחון והדימוי העצמי שלו נפגמים והוא נשאר עם חלל פנימי גדול. אין לו במה למלא את החלל, ולכן, ימלא אותו בתחושת כישלון, דיכאון, חולשה, ועייפות הפוגעים גם בתפקודים חיוניים כמו מקלחת, אוכל ושינה. לצד זאת, נמצא מתבגרים שיחפשו גירויים חיצוניים מסוכנים כדי למלא ריק זה. התנהגות הנובעת מתוך שעמום וחוסר אכפתיות עשויה להיות התנהגות עבריינית.
אז למה מסרבים ללכת לביה"ס ומה ניתן לעשות?
ישנן שתי קבוצות המאפיינות סרבני בית - ספר. קבוצה אחת, מאפיינת ילדים הסובלים מחרדה חברתית, חרדת ביצוע – קושי בהישגים לימודיים, ילדים שחוו טראומה בתוך מסגרת בית הספר. ילדים החווים חרדה כלשהיא בתוך מסגרת ביה"ס, החרדה יכולה להתפתח סביב המעבר מבית הספר היסודי לחטיבה או מהחטיבה לתיכון. לא תמיד ניתן לזהות תוך המעברים והסרבנות יכולה להתפרץ במהלך התקופה.
החרדה תתבטא בפחד ולחץ סביב ההתארגנות וההתמודדות עם המסגרת. קיימת עננה שחורה מעל לראשו של הילד. מצב הרוח ירוד, קושי פיסי לקום מהמיטה (יתכנו גם סימפטומים פסיכוסומאטיים), התארגנות איטית המלווה בבכי. חרדה מהסוג הזה לרוב מאפיינת ילדים סגורים ומופנמים.
איך מתמודדים? קודם לאבחן את סוג החרדה ולתת מענה מקצועי (לרוב טיפול רגשי), לצד עזרה, תמיכה ואמפטיה למצב, בלי לוותר על גבולות ואחריות של הילד לחלקים תפקודיים כמו: להתלבש ולהתארגן לבד, לעמוד בלוח זמנים.
ילדים שחוו טראומה בתוך המסגרת, אם הטראומה נגלית וידועה יש לדעת מה קרה, ולטפל באופן המקצועי ביותר.
קבוצה שנייה, מאפיינת ילדים עם בעיות התנהגותיות. הגיל השכיח ילדים בכיתות ח - י'.
אלה ילדים מוחצנים המורדים במסגרת הביתית והבית ספרית. הסירוב שלהם נעשה בצורת מרד, בועטים בדמויות סמכותיות, פורצים גבולות, עונים בחוצפה כמו "לא בא לי", "מה תעשי לי", את לא תחליטי עלי"... המתבגרים שבניהם יבחרו לישון בבוקר ולבלות עד שעות מאוחרות בלילה. תמיד תהיה להם אלטרנטיבה לכל איום או סנקציה שתופעל מצד ההורה.
איך להתמודד? קודם כל לא להיבהל, להבין שיש חלקים המאפיינים את גיל ההתבגרות, לזכור שהמצב דורש טיפול עם הרבה סבלנות ואורך רוח, להדגיש, שלא מוותרים על הילד ולוותר במקומות שאפשר.
שנית, לשוחח ולהבין מה קרה למתבגר? מדוע הפך לסרבן בית הספר? להיות מדווחים מביה"ס מבחינה חברתית, לימודית, התנהגותית. לקבל תמונה מקיפה ולא להירתע לשמוע משפטים שלא ינעמו לכם. לא להגיב בהתקפה, לזכור שיש כאן מסר מרכזי ומשותף, שהילד יגיע לבית- הספר!!! לא מוותרים לו בעניין זה, גם אם לא יכנס לשיעורים וישתלב בתוכנית אלטרנטיבית.
לאחר שעות הלימודים, לקבוע סדר יום מוסכם על שני הצדדים (הורים והמתבגר), הכוללים תחומי- אחריותו לביה"ס ולבית.
על ההורים לגלות סמכות, להציב גבולות ברורים, להיות עקביים, לפקח (לא קפדני מדי) ולהתמיד. ללא זאת, הילד ימשיך להיות סרבן בית – ספר, יחזור להסתובב ברחובות ולעשות כרצונו.
לסיום: לפעמים צריך גם לבדוק אפשרויות שילוב במסגרות כמו: פנימיה, לימודי העשרה, כדי להצליח ולהיות אחראי.