בשנת 1973 יצאו שני אלבומים מהפכניים שהפכו לרבי מכר היסטריים. הראשון הוא הצד האפל של הירח של פינק פלויד. השני הוא TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד.
התקליט של אולדפילד היה הישג מרשים ביותר לבחור שחגג עשרים שנה. מה שכן, את האלבום הוא החל לרקוח כבר שנתיים קודם לכן. שני האלבומים, של אולדפילד ושל פינק פלויד, אפופים במוטיבים של מצוקה ואף שיגעוון. יוצרי שני התקליטים האלה חוו אז מקרוב את התופעות האלו ויצקו מהם למוסיקה שלהם. התקליט TUBULAR BELLS הוא אלבום הבכורה של מוסיקאי צעיר (בן עשרים) ומופנם ביותר. זהו גם אלבום הבכורה של לייבל חדש, שהוקם על ידי המילירדר לעתיד ריצ'ארד ברנסון. כיום האלבום הזה עומד על מכירה של מיליונים רבים.
כשאולדפילד החל להקליט את היצירה הזו, הוא הרגיש שהוא עצמו רדוף שדים. כך הוא טען בכמה ראיונות.
פתיחת האלבום היא סימן ההיכר שלו. היא מנוגנת רק על הקלידים הלבנים של הפסנתר בסולם לה מינור ובמשקל קיצבי של 15 רבעים. זה לא משקל ריתמי נפוץ, אך המלודיה שבו והחזרה עליה בתחילת היצירה כמנטרה הפכה אותה לפופולרית מאוד. את אותו המוטיב המוסיקלי הזה רצה הבמאי וויליאם פרידקין לסרט שהכין על ילדה בת 12 שרדופה על ידי רוח השטן. הסרט "מגרש השדים" THE EXORCIST יצא ב-1973 הפך להצלחה אדירה באופן מיידי.
אמא חולת מאניה דיפרסיה
החיים של מייק הצעיר לא היו פשוטים. אימו הפכה לאלכוהוליסטית וחולה במאניה דיפרסיה כשהיה בן חמש. במצוקה שלה, היא אף עברה בעצמה שלב בו האמינה כי היא רדופה בידי רוחות. הדבר השפיע קשות על מייק הצעיר. מייק הרגיש אז שהוא ירש את מצבה של אימו. הוא החל לדאוג ובצדק. המפלט היחיד שהיה לו זה המוסיקה. אחותו סאלי הכירה לו את היופי שבמוסיקת פולק. הוא נשר מבית הספר בגיל 15 והקים עם אחותו צמד בשם 'סאליאנג'י'. אך פחדיו ממה שחווה בבית הוריו גרמו לו גם לפחד במה.
בשנת 1972 חזר אולדפילד לאולפן ההקלטות כאמן מן השורה. היה זה אולפן 'מאנור'. ואולדפילד הגיע אליו בנובמבר 1972. באותו זמן בדיוק סיים ג'ון קייל להקליט שם את אלבומו THE ACADEMY IN PERIL. בין כלי הנגינה שהושכרו להקלטה של קייל והועמסו בחזרה ללונדון היה סט של פעמונים תזמורתיים. אולדפילד ראה את זה וביקש להשאיר להקלטה שלו את הפעמונים האלה. ללא הפעמונים האלה, סביר להניח שהאלבום היה נקרא ונראה אחרת לגמרי
הוא הקים הרכב עם אחיו הבוגר טרי. ההרכב נקרא BAREFOOT. מיד לאחר מכן דרכו הצטלבה עם אקס להקת סופט מאשין, קווין איירס. מייק הצטרף כבסיסט להרכב של איירס. בתקופה הזו החלו להתרוצץ במוחו רעיונות מוסיקליים מיוחדים. אך חוויה אחת רעה פתחה את ראשו לעמוד מול פחדיו באופן הגרוע מכל - זה היה טריפ גרוע של LSD. מייק לא היה מוכן אז להתמודד עם כל מצוקותיו ופחדיו, וכל אלה נפתחו ונפלו עליו כרעם ביום בהיר היישר מתת המודע שלו. זו הייתה חוויה טראומטית עבורו.
זה קרה מיד אחרי סיוב ההופעות של איירס באמסטרדם באוגוסט 1970. מייק החל לסבול מהתקפי חרדה והחליט לחזור לבית הוריו, שם מצא שלווה ורוגע בהקשבה למוסיקה קלאסית. בתקופה הזו הוא עוד הופיע עם איירס אך התקפי החרדה הפכו גדולים יותר ובשנת 1971הוא נאלץ לפרוש.
בדפורד טען פעם שכשהם הופיעו ביחד עם פינק פלויד ב-1970 על במה אחת - אולדפילד נדהם מהיצירה ATOM HEART MOTHER שהפלויד ביצעו עם תזמורת ומקהלה וטען בפניו שגם הוא היה רוצה לעשות יצירה שכזו. בשנת 1971 פירק איירס את ההרכב שלו והעניק לאולדפילד מכשיר הקלטה של רבע אינץ' עליו אפשר היה להקליט דמואים.
אולדפילד הושפע אז מלהקת CENTIPEDE (של הפסנתרן קית' טיפט) ורצה גם הוא להלחין יצירה בה יתווספו שכבות של מוסיקה חדשות על גבי ישנות.
היו לו המון רעיונות בראש אך הוא לא היה מיומן לכתוב תווים. לכן הוא המציא לעצמו שיטת כתיבת תווים משלו. הוא רצה להמחיש ביצירתו את הבלגאן הנפשי בו התבוסס בזמן ההוא, וכך הוא הקליט על מכונת ההקלטה. הוא הסיר את הרכיב שמוחק את סרט ההקלטה, וכך איפשר לעצמו להעלות תפקידים וכלים שונים על הקלטה קיימת.
הלחמת חלקים זה לזה
במקביל, בנובמבר 1971, פתח בחור צעיר בן 21 בשם ריצ'ארד ברנסון חנות תקליטים חדשה בשם וירג'ין, שעבדה בשיטת שליחת תקליטים דרך הדואר. אחד העובדים של ברנסון שמע יום אחד באופן מקרי מוסיקה יפהפייה בוקעת מאחד החלונות במקום בו עבר - הוא החליט לבדוק מהי המוסיקה הזו וגילה את אולדפילד מקליט את הדמואים.
בהמלצתו של אותו עובד הובא אולדפילד לידיעת ברנסון ושותפו סיימון דרייפר. ברנסון לא התלהב מהמוסיקה ששמע. דרייפר יצא מגדרו מהתלהבות. הם הציעו לאולדפילד להקליט 25 דקות של מוסיקה מרעיונותיו, שנקראו אז OPUS ONE (השם TUBULAR BELLS עוד לא צץ כרעיון).
בשנת 1972 חזר אולדפילד לאולפן ההקלטות כאמן מן השורה. היה זה אולפן 'מאנור'. ואולדפילד הגיע אליו בנובמבר 1972. באותו זמן בדיוק סיים ג'ון קייל להקליט שם את אלבומו THE ACADEMY IN PERIL. בין כלי הנגינה שהושכרו להקלטה של קייל והועמסו בחזרה ללונדון היה סט של פעמונים תזמורתיים. אולדפילד ראה את זה וביקש להשאיר להקלטה שלו את הפעמונים האלה. ללא הפעמונים האלה, סביר להניח שהאלבום היה נקרא ונראה אחרת לגמרי.
תהליך הקלטת האלבום היה ממש כמו תהליך הלחמת חלקים זה לזה. בתחילה ניגן אולדפילד את הצלילים הראשונים של היצירה על פסנתר הכנף (מדגם STEINWAY) כשהוא לא מצליח לשמור על קצב אחיד. במהלך ההקלטות היו לאולדפילד כמה התפרצויות לא קלות של דיכאון. טכנאי ההקלטה, טום ניומן, שימש לאמן הצעיר והמסכן גם משענת פסיכולוגית יציבה. ניומן הפך מטכנאי חמוץ פנים לטכנאי נלהב ביותר כשהבין כי הוא עוסק פה ביצירה מיוחדת ביותר.
אך זה לא מנע ממנו גם לגעור באולדפילד כי האחרון נהג לעשן כל הזמן סיגריות בחדר הבקרה והאפר היה נופל על המיקסר. לאחר שהושלמו 25 הדקות המיוחלות והוכתרו כהצלחה על ידי ברנסון ודרייפר - הוחלט להמשיך ולהשלים את האלבום עם הקלטת הצד השני. אולדפילד היה מאד סודי בנוגע להקלטות. מעטים ידעו את תהליך יצירתו. ג'ון פילד, שהיה חבר עם טוני ניומן בלהקתם JADE WARRIOR, הוסיף תפקידי חלילים. את הקונטרבס סיפק לינדסי קופר, שהיה לפני כן חבר בלהקת הפולק-רוק הבריטית STRAWBS.
המתופף ביצירה היה סטיב בראוטון, מלהקת אדגר בראוטון. הוא הגיע לאולפן עם אולדפילד והקליט עבורו תיפוף. בראוטון לא קיבל שכר כספי עבור הקלטתו. זה נעשה מתוך מחווה טובה למלחין הצעיר. הוא- כמו הרבה אחרים - לא שיערו שהיצירה הזו של האיש המופנם הזה תהפוך ללהיט היסטרי. השעון תיקתק בטירוף. הלחץ היה אדיר לסיים את ההקלטות כי להקת BONZO DOG DOO DAH BAND נקבעה להקלטה והיום שלה הגיע. סולן הלהקה, ויוו סטאנשאל, חיכה בחוץ כדי להיכנס לאולפן.
לאחר זמן מה הוא הובא להקלטות של אולדפילד על מנת להקליט את הצגת כלי הנגינה (לקראת סוף היצירה שבתקליט). סטנשאל הסכים בשמחה לבצע את תפקידו ועשה זאת בטייק אחד ובאופן מושלם. זה הרגע בו אולדפילד נזכר כי ביקש להשאיר את הפעמונים התזמורתיים מהקלטתו של ג'ון קייל. הוא ניגש למלאכה וניסה להכות בהם כדי להפיק צליל. אך הצליל שיצא היה דק מדיי. לכן הוא חיפש פטיש גדול יותר שיעשה את העבודה. לאחר חיפוש נרחב ולחוץ הוא מצא פטיש גדול עימו יכל להכות בקלות רבה יותר בפעמון. זה נשמע כה טוב לאולדפילד עד שניסה במשך שנים רבות לאתר את הכלי הספציפי הזה אך ללא הצלחה.
תהליך המיקס של התקליט היה סיוט לנוגעים בדבר.חמישה אנשים (ביניהם אולדפילד וניומן) הניחו את ידיהם על קונסולת המיקסר והחלו לבצע ביחד מיקס. כל טעות קטנה גררה את החבורה להתחיל את כל התהליך מחדש. זאת כי מדובר ביצירה אחת ארוכה.אולדפילד החליט להישאר באולפן, למרות שההקלטות של 25 הדקות שלו הסתיימו. לאחר זמן מה הוא ניגש לבעל האולפן והפציר בו להמשיך להקליט כי ידע שהוא יכול להגיע לכדי תקליט שלם.
חברת ווירג'ין כבר חשבה בינתיים מה להוציא כתקליט הראשון בקטלוג שלה. לבראנסון היה רעיון להוציא תקליט 'בהופעה חיה באולפני מאנור' עם נגנים ידועים שיוקלטו בג'אם סשן. אפילו היה לו רעיון לעטיפה לכך - ג'ירפה שרצה על הדשא כשברקע בניין האולפנים. לבסוף החליט בראנסון כי אולי כדאי בכל זאת לתת לאולדפילד להיות התקליט הראשון בחברה שלו.
אולדפילד ידע כי הפעם יצטרך להקליט רק בזמנים בהם להקות או אמנים אחרים לא איכלסו את האולפן. לכן ההקלטות להשלמת היצירה נעשו בשעת לילה מאוחרת. אולדפילד חיבר כמה חתיכות קטנות של רעיונות מוסיקליים שרקח לפני כן וניגש להרכיב את מה שנשאר.
וידאו: חלק מהיצירה כפי שנוגנה במונטריי 1981
כשההקלטות הושלמו ניתן המאסטר לברנסון שלקח אותן להשמעה בפסטיבל קאן שבצרפת. אך שם הוא נתקל בתגובות אדישות בגלל אופיו האינסטרומנטלי של הקטע. אנשים יעצו לבראנסון להוסיף תופים ושירה אחרת התקליט לא יצליח. ברנסון התבאס ואף חשב להוסיף מילים ותפקידי שירה להקלטה הקיימת. הוא ניגש למלאכה עם טום ניומן באולפן ההקלטה אך לאחר יום של חוסר הצלחה הם הרימו ידיים. בסוף הרעיון לא יצא לפועל. היצירה נשארה אינסטרומנטלית
נהמות אדם קדמון למיקרופון
הוא הצליח לסיים את משימתו בלחץ אדיר. נשארו לו משימות קטנות לליטוש, אותן ביצע כמה חודשים לאחר מכן - בפברואר 1973. נשאר לו קטע אחד שעדיין לא הושלם - זה קטע שהוא קרא לו THE CAVEMAN. אך הוא לא ידע איזה כלי לנגן שם. לכן ניגש למרתף האולפן, שלף משם בקבוק אלכוהול משובח, לגם את כולו וביקש מטום ניומן מיקרופון להקליט את שירתו. כשהחלו סלילי הטייפ להסתובב החל אולדפילד לנהום כל מיני הברות לא ברורות מפיו, שנשמעו כמו אדם קדמון.
האפקט עבד מצויין והדבר הושחל ליצירה. אולדפילד עצמו חש כי התפקיד הווקאלי שלו פה היה סוג של שיחרור נפשי אישי שלו מהלחץ והשיגעון בהם היה נתון.
בשלב ההוא הזמין אולדפילד את קווין איירס לבוא לאולפן ולרקוח עימו כמה קטעים מוסיקליים. אך איירס הגיע, התעסק עם אישתו של בראנסון וברח עימה משם. אולדפילד חש אשם בפירוק הנישואים של הבוס שלו.
כשההקלטות הושלמו ניתן המאסטר לברנסון שלקח אותן להשמעה בפסטיבל קאן שבצרפת. אך שם הוא נתקל בתגובות אדישות בגלל אופיו האינסטרומנטלי של הקטע. אנשים יעצו לבראנסון להוסיף תופים ושירה אחרת התקליט לא יצליח. ברנסון התבאס ואף חשב להוסיף מילים ותפקידי שירה להקלטה הקיימת. הוא ניגש למלאכה עם טום ניומן באולפן ההקלטה אך לאחר יום של חוסר הצלחה הם הרימו ידיים. בסוף הרעיון לא יצא לפועל. היצירה נשארה אינסטרומנטלית.
כשהגיע הזמן למצוא שם ליצירה, ברנסון הציע את BREAKFAST IN BED. הייתה לו אף תמונה שחשב עליה כעטיפה עם צילום של ביצה שדם יוצא ממנה. לבסוף היה זה אולדפילד שהציע את השם הסופי.
התקליט יצא ב-25 למאי 1973 וקיבל דחיפה שיווקית אדירה משדרן הבי בי סי המוערך, ג'ון פיל. ברנסון החליט להפיק הופעה שלמה עם היצירה בהופעה חיה באולם קווין אליזבת הול שבלונדון. אולדפילד לא רצה את זה אך הסכים רק כשברנסון הציע לתת לו בתמורה את מכונית הבנטלי שלו. מאחורי הקלעים לפני ההופעה היה אולדפילד עצבני וחרד. המוסיקה לא עבדה היטב בחזרות המוסיקליות והוא פחד שזה הסוף שלו.אחד הנגנים בערב הזה, מיק טיילור מהרולינג סטונס, הביא עימו אל מאחורי הקלעים את מיק ג'אגר שהרגיע את אולדפילד החרד.
בסוף המופע היה אולדפילד המום ממחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. משם דהר אולדפילד עם מכונית הבנטלי ועם חיוך על פניו.ההצלחה המשיכה לגאות עם 'מגרש השדים'. זאת למרות שהתקליט רחוק מלהיות מוסיקה שטנית.
מכאן ואילך, הסיפור ידוע יותר ואולדפילד הפך מבחור ביישן ועני לבחור ביישן ועשיר מאד.
