אקדים ואומר כי לא קראתי וראיתי את כל חומר הראיות בעניינו של אלאור אזריה. הידיעה שלי על התיק נובעת משיחות עם אנשי פרקליטות המעורים במקרה, עם סנגורים נוספים החברים למקצוע וכן מקריאת הכרעת הדין.

הכרעת הדין בפרשה היא ארוכה, ארוכה מאוד אפילו, 98 עמודים למען הדיוק, ובהכרעת הדין הזו השופטים בבית המשפט מסבירים שוב ושוב למה הם לא הצליחו להאמין לגרסה שמסר אלאור – כך, פסק הדין מתייחס לעובדה שהגרסה של אלאור השתנתה מספר פעמים לאורך המשפט בעניינו – הגרסה שלו הלכה והתפתחה עם הזמן, וכי היא לא תואמת לכל הראיות האחרות שמציגים מצג אחר ממה שהוא טוען לו. דהיינו, בית המשפט מצא את עדותו של אלאור יתומה ובודדה למול גרסאות עדויות, סרטים ותמונות שמציגים תמונה אחרת. לכן, הם החליטו להאשים אותו בהריגת המחבל, ולטעמי בצדק.

אמנם לא הייתי במקום ואני לא יודעת מה בפועל היה (למרות שהסרטונים שצולמו ושודרו בכל מדיה אפשרית כמעט לא הותירו הרבה מקום לספק), ועדיין, כאשת משפט, וכ-"officer of the court" אני סומכת על בית המשפט שהכריע בהתאם למכלול הראיות שהיו בפניו. ואני סבורה שההחלטה שהם קיבלו היא החלטה אמיצה ומושכלת. ועדיין אני סבורה כי לא צריך היה להרשיע אותו בבית הדין. נשמע סותר אני יודעת, אבל הטעות בניהול התיק לטעמי היתה בהבאת התיק הזה בפניהם מלכתחילה והפיכתו למשפט תקשורתי.

אני מאמינה כי אזריה להישפט ולהיענש בחומרה, אבל ע״י מפקדיו – אלו שיודעים מהי לחימה תחת לחץ ומה היא עושה לחיילים שמשרתים שירות קרבי וחווים את הלחץ הזה על בסיס יום יומי. אין ספק שאלאור רחוק מלהיות גיבור, הוא לקח את החוק לידיים ופעל בצורה שמוסרית אסור להסכים לה, אבל בנסיבות שבו זה קרה – אסור לו להתייחס אליו כאחרון העבריינים. הוא חייל שטעה, ובגדול – אבל טעה

אני חושבת שחובה להתייחס לדרך בה נוהל עניינו של אלאור מתחילתו, ולא, אני דווקא לא מתכוונת לניהול המשפטי שלו, אני מתכוונת לניהול התקשורתי והפוליטי שלו. לעובדה שכבר בתחילת הדרך צוינו שוב ושוב אמירות ברורות בכל כלי התקשורת של שר הביטחון והרמטכ"ל כמו עוד בכירים בצה"ל – אמירות המגנות את מעשיו של אלאור וקוראות להענישו בחומרה.

אמירות אשר אין ספק כי השפיעו השפעה מכרעת על הלך הרוח של הציבור הרחב, וכן על ההחלטות של כל הנוגעים בדבר והצביעו על "רוח המפקד". לכן, אני מסכימה עם סנגוריו של אלאור אשר טענו כי ההחלטה להגיש כתב אישום היתה בעקבות אותה "רוח המפקד" שהוצגה לציבור, והרצון לרצות את הדרג הבכיר.

כפי שאמרתי בהתחלה, אני חשבתי למן הרגע הראשון שאלאור אשם, הוא עשה מעשה חמור ביותר, מעשה שלא ייעשה. שכן הוא לקח נשק וירה בו שלא בדרך ובנסיבות המקובלות. ואולם, כמוהו יש רבים וטובים – מה ההבדל בין המעשה שהוא עשה לבין מעשים דומים שעושים במוסד, ביחידות מובחרות של צה"ל שיוצאים למבצעים חסויים שמטרתם היא בין היתר לחסל מבוקשים? לחסל מחבלים? וכו'. ההבדל הוא שהוא נתפס תחת עיני המצלמה, וכי הוא לא קיבל אישור רשמי ברור לפני מעשיו. ולכן, לא היתה ברירה אלא להעמידו לדין במין משפט ראווה – כפי שאכן נעשה לו.

חובה להתייחס לדרך בה נוהל עניינו של אלאור מתחילתו, ולא, אני דווקא לא מתכוונת לניהול המשפטי שלו, אני מתכוונת לניהול התקשורתי והפוליטי שלו. לעובדה שכבר בתחילת הדרך צוינו שוב ושוב אמירות ברורות בכל כלי התקשורת של שר הביטחון והרמטכ"ל כמו עוד בכירים בצה"ל – אמירות המגנות את מעשיו של אלאור וקוראות להענישו בחומרה.

אין ספק כי לאור המעשים שביצע, צריך ואף חובה לשפוט אותו, ואולם, אני סבורה כי צריך היה להשאיר את השפיטה והענישה בעניינו בפני מפקדיו – להענישו ברמה הפיקודית. למה? אני לא הייתי שם, לא חוויתי את הלחץ, הפחד, חוסר שעות השינה, לא חוויתי בעצמי את הלחימה האמיתית. כמוני סביר שרוב מערכת השפיטה לא חוותה בעצמה את הסיטואציה הזו ולכן לא יכולים באמת להיכנס לראש של מי שנמצא בה.  תפקיד הפרקליטות אשר החליטו להעמידו לדין, תפקיד שחלילה אין לזלזל בו (הרי עשיתי את זה בעצמי במשך כמעט עשור) הוא לשבת תחת האורות הדולקים במשרדים ולנתח בדיעבד, ברוגע ובקור רוח את מה שיכול להיות שהיה שם. – ניתוח קר ומנוכר בתנאי מעבדה.

אני מבינה משיחות עם לקוחות, כאלו שמשרתים שירות קרבי ויודעים איך אלאור הרגיש ומה הוא חווה באותה הסיטואציה כי יש הרבה מאוד פסיכולוגיה ופחד מאחורי הדברים והיציאה לשטחים מהולה בפחד וחוסר ודאות תמידי. לכן, אני סבורה כי רק מי שהיה נוכח בפועל ומכיר את המקום והתחושות שקיימות בו, הוא מי שצריך להיות אחראי על האחריות והעונש שיקבל אלאור אזריה.

אני מאמינה כי הוא צריך להישפט ולהיענש בחומרה, אבל ע״י מפקדיו – אלו שיודעים מהי לחימה תחת לחץ ומה היא עושה לחיילים שמשרתים שירות קרבי וחווים את הלחץ הזה על בסיס יום יומי. אין ספק שאלאור רחוק מלהיות גיבור,  הוא לקח את החוק לידיים ופעל בצורה שמוסרית אסור להסכים לה, אבל בנסיבות שבו זה קרה – אסור לו להתייחס אליו כאחרון העבריינים. הוא חייל שטעה, ובגדול – אבל טעה.

אמנם לא הייתי במקום ואני לא יודעת מה בפועל היה, ועדיין, כאשת משפט, אני סומכת על בית המשפט שהכריע בהתאם למכלול הראיות שהיו בפניו. ואני סבורה שההחלטה שהם קיבלו היא החלטה אמיצה ומושכלת. ועדיין אני סבורה כי לא צריך היה להרשיע אותו בבית הדין. נשמע סותר אני יודעת, אבל הטעות בניהול התיק לטעמי היתה בהבאת התיק הזה בפניהם מלכתחילה והפיכתו למשפט תקשורתי (בצילום: אחת הפגננות למען אזריה בקיץ)

הוא פעל על דעת עצמו, בניגוד לפקודות הצבא ולפקודות המפקדים שלו – על כך הוא צריך לתת את הדעת – כי אסור לנו להביא לכך שהחיילים ילמדו ממעשיו ויעשו כל מה שהם רוצים לעשות באותו הרגע.

ולסיכום אומר, כי לא משנה אם אתם חושבים שמעשיו הם מבחינה משפטית נכונים או לא, אין ספק לכולם אני חושבת שהוא עבר על פקודות הצבא, וזה אסור לנו שימשיך ויקרה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כמדינה, כחיילים לאפשר לחיילים לעשות כראות עיניהם במסגרת הצבאית. אבוי לנו אם כך יהיה היחס בעקבות פסק הדין. לכן אני מסתייגת מאמירות שנשמעו לפיהן חיילים מסרבים לפעול בהתאם לנדרש מהם, כי אזרחים מסרבים לשרת במילואים בעקבות האירוע וכו'. צריך לזכור שיש לנו ארץ נהדרת ואנחנו צריכים לשמור עליה.