בשנת 1974 חזרו שני אמני מוסיקה גדולים אך הלומי מוח לבית של הוריהם. הראשון היה ניק דרייק. השני היה סיד בארט.
 
בארט של 1974 היה אדם הרוס מבפנים, אך חברת התקליטים EMI הייתה להוטה מאד באותו זמן להקליט אותו בכל רגע נתון. ההצלחה של 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד (שחלקו נכתב עליו) והאלבום הכפול שאותה חברה הוציאה ובו שני אלבומי הסולו שלו מהעבר גרמו לתחייה מחודשת בהתעניינות בו, כאיש שיסד את הלהקה.
 
אך הבעייה הייתה גדולה. לא היה ידוע אם סיד בארט כבר לא יכל לכתוב שירים חדשים וראויים. או אם כתב כאלה ולא הסכים להראותם לאף אחד. הפיתרון לשאלה הזו היה רק אחד: לקבוע זמן אולפן עימו ולראות מה קורה. וכך ב-12 באוגוסט 1974 קבע בריאן מוריסון, מנהלו של בארט, זמן הקלטה באולפן מס' 3 באבי רואד..
מבחינתם הם רצו לחלוב ממנו את מה שיש בו. אפילו אם זה רק ג'אם בלוז חסר השראה. העיקר שתהיה על זה חותמת עם שמו של בארט. התקווה שלהם הייתה שההקלטות האלו ייככבו לצד חומרים גנוזים של בארט עם פינק פלויד באלבום חדש.
 
באותו יום היו נוכחים באולפן בארט, מנהלו השני פיטר ג'נר ושני טכנאי הקלטה- ג'ון לקי ופאט סטפלי. בארט הגיע לאולפן בשעה שתיים בצהריים כשהוא לבוש בבגדים מרופטים ושיער ארוך ולא מסודר הוא הראה נכונות כלשהי להיכנס לפרוייקט הזה. אך לא היה ברור מי בדיוק ייכנס באותו יום לאולפן ההקלטות. איזה סוג של סיד בארט יצעד בדלת הכניסה לאולפן ? 
 
מה שבטוח - רוג'ר 'סיד' בארט עדיין שמר על שמו הבימתי כשחתם עימו על חוזה הוצאת שני אלבומיו מחדש בחברת CAPITOL.
 
ג'ון לקי סיפר מאוחר יותר כי באותו יום היה לבארט מבט מוזר ומפוחד בעיניו. כמו מבט של מישהו בהלם מוחלט. אחת האגדות שסבבה על היום הזה אמרה שבארט הגיע לאולפן עם גיטרה ללא מיתרים וכי פיל מאי, הסולן של להקת PRETTY THINGS, סיפק לו מיתרים כדי שיוכל להקליט. מאי עצמו לא זכר את האירוע הזה כשנשאל על כך, אך הוא הוסיף שהוא לא היה מתפלא אם אכן זה קרה. מאי גר בזמן ההוא במרחק יריקה מהאולפן והוא היה חתום לאותה הנהלה בה היה חתום בארט.
 
 
וידאו: בארט עדיין ב"מדי" פינק פלויד - ראיון
 
 
גירסה עלובה של הגירסה העלובה
 
מנהליו של בארט, שראו כי יש להם עם מי לדבר, החליטו להוסיף עוד כמה ימי הקלטה. למקרה שהיום הראשון באולפן לא יניב משהו רציני. אך מה רבה הייתה האכזבה כשסיד נכנס בפעם הראשונה לאולפן. הוא תיפקד שם כגירסה עלובה של הגירסה העלובה שהיה נתון בה לפני כן. הוא פשוט קישקש על גיטרת הפנדר סטראטוקסטר באולפן באופן בלתי מובן לגמרי. כשלקי הטכנאי שם לידו מיקרופון להקלטה, ניתק בארט את הגיטרה מהכבל ואמר לו שהוא לא מעוניין להשמיע את מה שיש לו.
 
אם בארט היה נעלם לפתע מהאולפן, הייתה אפשרות לדעת אם הוא יצא להפסקה קלה או סיים את יומו. זאת כי היה חלון מאולפן מס' 3 שהשקיף על מעבר החציה המפורסם. אם הטכנאים היו רואים את בארט פוסע על מעבר החציה הזה כמה שניות לאחר שנעלם - זה היה סימן שאין להם יותר מה לעשות עימו ביום הזה. וכך אכן קרה ב-12 באוגוסט.
 
במשך ארבעה ימי היה האולפן מלאי תיסכול מצד הסובבים. בארט הגיע בזמן אך סירב לבקשות מסביבו. הוא לא רצה לשים אוזיות על ראשו כדי להקליט ואף בקושי ניגן. ביום חמישי, 15 באוגוסט 1974, פסע סיד בארט אל מחוץ לאולפן ולא חזר אליו יותר. הנוכחים באולפן היו מתוסכלים ושבורים לנוכח החלום ושיברו. חברת EMI בחרה להוציא במקום זה אלבום כפול עם שני אלבומי הסולו שלו שיצאו קודם לכן.
אין ספק שתהליך ההקלטה הזה היה מכאיב ביותר לבארט, אפילו יותר מלאלה שהתאמצו סביבו.אפילו צליל אחד מההקלטה לא היה שווה לשימוש. למרות זאת צצו פה ושם כמה צלילים על בוטלגים. 
 
הרעיון של אלבום חדש לבארט עם צלילים חדשים לצד קטעים גנוזים ירד אל הטמיון. רק בשנת 1988 צץ לפתע אלבום של חומרים גנוזים עם בארט בשם OPEL. חברי הפינק פלויד הביעו התנגדות נחרצת להכללת חומרים שהוקלטו עימם ב-1967 או ב-1968. שירים כמו SCREAM THY LAST SCREAM או VEGETABLE MAN נשארו מחוץ לאלבום והפכו מאז כוכבים בהמון בוטלגים של הפלויד או של בארט לבדו. ופה זה נגמר למעשה. בשנת 1974. THE GAME IS OVER.
 
 
 
גילמור לא חפף?
 
בארט הפסיק להשלות את עצמו שהוא עדיין יהלום בשם סיד. הוא ויתר על דירתו בלונדון וחזר לבית הוריו בקמברידג'. שם הוא הרגיש בטוח יותר. אך כמו ניק דרייק, סיד בארט לא ממש הרגיש בנוחות האולטימטיבית בבית הוריו. הוא פשוט לא סבל את החיים במקום אחר. אך בקיימברידג' הוא יכל להתחפר מתחת לאדמה כמו חפרפרת.
 
באותה השנה החלה להקת פינק פלויד להשמיע לקהל שלה בהופעות חומר חדש, שחלקו נכתב מפורשות על סיד בארט. כתב עיתונות של עיתון NME, ניק קנט, נכח באחת ההופעות האלו (בוומבלי שבלונדון) ופירסם לאחר מכן ביקורת קטלנית על ההופעה של הפלויד. קנט, שכתב לפני כן כמה כתבות על סיד בארט, טען כי ההופעה של הפלויד משעממת ואף פתח את הכתבה שלו עם ציון העובדה ששיערו של גילמור נראה על הבמה לא חפוף עד רמת טינופת.
 
רוג'ר ווטרס ודייויד גילמור רתחו על הביקורת. אך ריק רייט הקלידן דווקא הודה לקנט על שנתן שיקוף על הדברים מנקודת מבט של הקהל. שני שירים של הפלויד שבוצעו בהופעה ההיא הורדו כשהגיע הזמן לעבוד על האלבום WISH YOU WERE HERE. השירים שהורדו היו YOU GOTTA BE CRAZY ו- RAVING AND DROOLING. שני אלה הגיעו בשלב מאוחר יותר בגירסאות שונות באלבום ANIMALS.
 
 
וידאו: חברים מספרים על היהלום שכבה
 
בלון חסר גבות
 
השיר היחיד שנשאר מההופעה ההיא לאלבום הקרוב היה SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND שהוא כולו על סיד בארט. ב-5 ביוני 1975 הגיע בארט לאולפני אבי רואד. הוא לא הוזמן על ידי אף אחד. הוא פשוט הגיע לאולפן ונכנס לחדר האולפן בו עבדה הלהקה. בארט נראה בלון קירח ומגולח גבות. 
גילמור חשב שהוא אחד העובדים באולפן. רייט הקלידן חשב שזה מכר של ווטרס. אף אחד מהלהקה לא זיהה אותו בהתחלה.
 
כשבארט זוהה נרשמה תדהמה בחדר עד כדי דמעות מצד חברי הלהקה. אחד מהם שאל את סיד כיצד הוא השמין כך. סיד ענה כי יש לו בבית מקרר מלא בעופות ושהוא אוכל ממנו כל הזמן. כשהשמיעו לו באולפן את השיר שנכתב עליו, בארט לא הבין כלל את הקשר בין המוסיקה אליו.
 
לאחר שבארט הקשיב ליצירה הזו הוא הצטרף עם שאר החברים לקפיטריה של אולפני אבי רואד על מנת לחגוג שם את חתונתו של דייויד גילמור לחברתו, ג'ינג'ר. זמן מה לאחר מכן הוא עזב את המקום מבלי לומר שלום למישהו. זו הייתה הפעם האחרונה שסיד בארט נראה באולפני אבי רואד. הוא יצא משם ולא הסתכל יותר לאחור. הניצוץ כבה.