טריילר מתורגם

;feature=youtu.be

אם אתם קוראים את הטור שלי ברצף, אתם כבר יודעים שסדרת הקלאסיקות של וולט דיסני היא אחת האהובות  עלי. החל משלגיה הקלאסי, הסרט שהתחיל במסורת ארוכת השנים, דרך התקופה הרעה של שנות השבעים והשמונים, עבור בתחייה המחודשת שהחלה בבת הים הקטנה ב-1989, הנפילה החוזרת של  תחילת שנות ה-2000 והחזרה להצלחה עם הנסיכה והצפרדע וכמובן, סרט האנימציה הרווחי בכל הזמנים – לשבור את הקרח.

לא רבים זוכרים זאת, אבל את המסורת החדשה של חידוש קלאסיקות אנימציה כסרטי לייב אקשן עם שחקנים חיים החלה דיסני כבר ב-1996 (וגם על זה ניתן להתווכח) עם 101 דלמטיים, חידוש לסרט האנימציה מ-1961, שלא הצליח במיוחד מסיבות שמי שצפה בו יבין בוודאי. נקודת האור היחידה בסרט הייתה גלן קלוז המופלאה בתפקיד קרואלה דה וויל.

14 שנה לאחר מכן עשתה דיסני ניסיון נוסף כשגייסה את טים ברטון לטובת עיבוד מחודש שהיווה בעצם המשך לעליסה בארץ הפלאות המצויר והקלאסי מ-1951. התגובות היו מעורבות. טים ברטון הוא בדיוק הבמאי המתאים לסרט ההזוי והמטריד הזה, אבל התוצאה עצמה לא עמדה בציפיות של חלק מהמבקרים והצופים. העלילה הייתה מבולבלת, ולא במובן הטוב  של המילה, ולמרות שהסרט היה מרהיב כמו שרק ברטון יודע, ההחמצה הייתה ניכרת. בכל זאת, הסרט עשה קופה נאה ביותר, מה שסלל את הדרך להמשך.

ב-2014 קיבלנו את מליפיסנט. עיבוד מחודש ליפהפיה הנרדמת מ-1959, שנתן את הסיפור מזווית אחרת לגמרי מהמקור, מעיניה של הפיה הרעה מליפיסנט בגילומה של אנג'לינה ג'ולי. הפעם מדובר היה בהצלחה פנומנאלית. הרעיון של נקודת מבט שונה על האגדה המקורית, כזו שנותנת לסיפור המהוה משמעות חדשה ואחרת לחלוטין, כמו גם כמה סצנות שמביאות למסך את ג'ולי כמו שרק היא יודעת ויכולה, הביאה למסך מסר הפוך לחלוטין מהמקור, מסר של כוח נשי ועוצמתה של אהבת אם. אשתוק עכשיו כי על הסרט הזה אני יכול לשפוך עמודים שלמים.

שנה לאחר מכן הגיע סינדרלה, עיבוד "מחודש" לקלאסיקה מ-1950. אני כותב במרכאות מכיוון שהעיבוד המחודש, בבימויו של  קנת בראנה, לא הביא שום חידוש. נראה היה שהסרט החדש עושה בדיוק מה שעשו סרטיו של וולט דיסני עצמו, קרי, מביא למסך סרט מיושן ושוביניסטי בלי שום חידוש מלבד רוב סטארק בתפקיד הנסיך והלנה בונהם קרטר במדהימה בתפקידון קטן כפיה הטובה. למרות נקודת האור הזו, הסרט היה נוראי בעיני ובכל זאת הצליח מסחרית.

שנה עברה, והנה אנחנו מקבלים את החלק הבא בסדרת החידושים. ספר הג'ונגל. הקלאסיקה מ-1967 נחשבת עד היום לאחד מסרטי האנימציה המוצלחים ביותר של דיסני, כולל להיטי ענק כמו "Bare necessities", "Trust in me" ו-"I want to be like you". דיסני הלכו על הקצה. לא תמיד כדאי להתעסק עם המעריצים. למען האמת זה אינו החידוש הראשון בלייב אקשן לסרט.

ב-1994 יצרה דיסני גרסה חדשה לספר הג'ונגל, אך גרסה זו רחוקה כל כך מהאנימציה שהיא אינה נחשבת לעיבוד מחודש לסרט ולחלק מהסדרה החדשה. אז מה חדש בגרסת 2016?

דיסני שכרה חבורת מדבבים מהמרשימות שראינו אי פעם. אידריס אלבה בתפקיד הטיגריס (לא נמר, מתרגמים יקרים) שיר חאן, בן קינגסלי בתפקיד הפנתר באגירה, סקרלט ג'והנסון החושנית בתפקיד הנחש קא, כריסטופר ווקן בתפקיד האורנג אוטן המופרע, לואי ומעל כולם זורח ללא ספק הדב באלו שאותו מדובב הפעם לא אחר מביל מארי הענק

הקסם לא רק בחלק הויזואלי

נתחיל בזה שמדובר בסרט מרהיב. ממציא ה-CGI יכול להיות גאה. אין ספק שבשביל דברים בדיוק המציאו את הטכנולוגיה החדשה (כן, קמרון. לא בשביל אוואטר). בהרבה מובנים דיסני התקרבה יותר לספר המקורי של קיפלינג. הפעם אנחנו זוכים לפגוש את שיר חאן כטיגריס פצוע, זקן ומריר. שנאתו לאדם ורצונו לחסל את מוגלי הופך ברור הרבה יותר מבמקור המצויר. גם סיפורו של מוגלי מקבל זווית חדשה ומעניינת. ג'ון פבארו המוצלח שזכור בעיקר מאיירון מן, אבל בהחלט לא רק, מצליח לקחת את הסיפור המוכר ולתת לו,  בכל זאת, טוויסט חדש ומודרני.

קסמו העיקרי של הסרט הוא בחלק הויזואלי, אבל הוא לחלוטין לא נגמר בזה. מלבד הסיפור שהודק הפעם, בדרך שמאפיינת כל כך את דיסני של השנים האחרונות, שכרה דיסני חבורת מדבבים מהמרשימות שראינו אי פעם. אידריס אלבה בתפקיד הטיגריס (לא נמר, מתרגמים יקרים) שיר חאן, בן קינגסלי בתפקיד הפנתר באגירה, סקרלט ג'והנסון החושנית בתפקיד הנחש קא, כריסטופר ווקן בתפקיד האורנג אוטן המופרע, לואי ומעל כולם זורח ללא ספק הדב באלו שאותו מדובב הפעם לא אחר מביל מארי הענק.

גם ניל סאטי שמגלם את דמותו של גור האדם מוגלי עושה עבודה נהדרת. קל לשכוח שהילד לא התהלך באמת בג'ונגל, לא פגש בחיות שסביבו ובילה בעצם את כל ימי הצילומים מול מסכים ירוקים. כל המדבבים עושים עבודה נהדרת ממש.

בניגוד לגרסה המצוירת, הפעם כדאי לשקול פעמיים לקחת את הילדים. נכון שבסופו של דבר מדובר בסרט של דיסני, אבל יש לא מעט קטעים שילחיצו את הקטנים. מדובר בסרט אפל שכולל אלימות, מוות ויצרים. שיר חאן של 2016 הוא אכזרי, מרושע, נקמן ומפחיד הרבה יותר מבן דמותו מהסרט המצויר.

גם המלך לואי של ווקן הוא חתיכת קוף פסיכי ומטורף שרוצה ללמוד את סוד האש. בניגוד למקבילו המצויר, המבטים שעל פניו של לואי הנוכחי מבהירים שכוונותיו לגבי האש אינן תמימות כלל ועיקר. שלא יהיו טעויות, הסרט מתאים בהחלט לילדים, אבל הם יזדקקו למבוגר לידם כדי ללחוץ לו את היד ברגעים מסוימים. הקטנים יותר עלולים להיבהל באמת ברגעים מסוימים אחרים.

לסיכום, סדרת הרימייקים של דיסני סובלת מחוסר יציבות קשה בין איכות לנחיתות. הפעם הצליח  להם בענק.

הציון שלי: 4 כוכבים.