וידאו: הטריילר הרשמי 

;feature=youtu.be

תחזיקו חזק, אנחנו יוצאים למסע בזמן. השנה היא 1991, ואני ילד בן 15 שקונה בהתרגשות את חוברת הקומיקס הראשונה שלו. החוברת – סופרמן 60, מספרת על מלחמתו של סופרמן/קלארק קנט באינטרגנג, כנופייה בינלאומית בראשותו של ברונו מנהיים. אחרי החוברת הזו באו עוד עשרות, מאות, אולי אלפי חוברות שרכשתי במרוצת השנים  לאוסף ההולך וגדל. עם סופרמן הייתה לי אהבה ממבט ראשון.

גיבור על כל יכול כמעט שנלחם באויבים איומים ויכול להם, למרות הקשיים. עברתי איתו את המלחמה בדומסדיי שבה הוא נהרג, הוחלף על ידי ארבעה מתחזים ובסוף חזר לחיים, עברתי איתו את אובדן הכוחות שבסופו שינוי החליפה התמוה שהחזיק מעמד כמה חודשים ובשיאו פוצל לשניים, סופרמן כחול וסופרמן אדום, ואז הבנתי משהו.

סופרמן הוא גיבור חזק. הוא כל כך חזק שקשה מאוד לכתוב עלילות לקומיקסים בכיכובו. איזה אויב אפשר להעמיד מול גיבור  שיכול למחוק עיר שלמה במבט? שיכול לשתות את כל האוקיינוס בלגימה אחת? שיכול  להקפיא את המדבר בנשיפה? אין כאלה, ולכן הכותבים נאלצים ללכת רחוק יותר ויותר במופרכות של העלילות שהם מנסים לכתוב עבורו, להמציא חייזרים חזקים יותר ויותר שיילחמו נגדו, ובאופן כללי לוותר לחלוטין על כל ניסיון להשאיר את סופרמן אמין או כזה שאפשר להתחבר אליו.

סופרמן הוא הגיבור האולטימטיבי, המושלם, זה שכל כולו טוב,  אמת, צדק ודרך החיים האמריקאית. גם סרטי הקולנוע שנעשו עליו התקשו להישאר אמינים. שוב לקס לות'ור, שוב נחליש אותו באמצעות קריפטונייט, שוב ושוב ושוב. אותה עלילה, כתיבה גרועה יחסית, משחק מוגזם וסוף צפוי.

עכשיו בואו נדבר על באטמן. לבאטמן אף פעם לא באמת התחברתי. המיליארדר העגמומי שהחליט לנצל את כוחו לטובת המלחמה בפשע, ובמקום להקים מרכזי סיוע, במקום לתרום לחינוך, במקום להפעיל את השפעתו על עשירי העיר במטרה להילחם בסיבות לפשע העדיף לבנות אוטו ממש מוזר ולהילחם בפושעים אחד אחד הרגיש לי תמיד כמו סיפור מופרך  ולא כיפי.

גם המלחמות הבלתי פוסקות שלו באותם אויבים שתמיד מצליחים לברוח מהכלא ולזמום מזימות רצחניות, מוטיב שעלי להודות שנפוץ בכל ספרי הקומיקס, הרגיש לי כמו חזרתיות מיותרת. לבאטמן התחברתי באמת בפעם הראשונה דווקא בגרסאות הקולנועיות שלו, בהתחלה בשני הסרטים של טים ברטון, כשעוד ידע לעשות סרטים (ולפני שג'ואל שומכר נכנס לתמונה והרס לעצמו ולסדרה את המוניטין), ואחר כך בטרילוגיה המופלאה של כריסטופר נולאן שהסרט השני בה, האביר האפל נחשב עד היום (בצדק) לאחד הסרטים הטובים שנעשו אי פעם, ולא רק בז'אנר של סרטי הקומיקס אלא בכלל.

כשחברת די. סי., זו שאחראית על שני הגיבורים הללו ועל עוד כמה מהגיבורים הגדולים כמו וונדר וומן, הברק, גרין לנטרן, אקווה מן ועוד, הודיעה על פתיחה של יקום קולנועי משלה, כזה שיתחרה ביקום המצליח כל כך של המתחרה הגדולה מעבר לפינה – מארוול קומיקס – היו לי ציפיות גדולות מהולות בחששות גדולים. "גרין לנטרן", הניסיון הראשון, היה כישלון מסחרר. למרבה המזל "סופרמן חוזר", סרט ההמשך לקוואדרולוגיה הקלאסית של כריסטופר ריב, היה נפילה גדולה כל כך שהזיכיון אותחל מחדש עם "איש הפלדה" שהיה גרוע למדי, אבל הרוויח בטירוף ואפילו הראה ניצוצות מבטיחים. הדרך הייתה סלולה לפתיחת היקום של די. סי. קומיקס.

תגידו שלום לבאטמן נגד סופרמן: שחר הצדק. בואו לא נתבלבל, הסרט הזה הוא המשך ל"איש הפלדה" בלבד. הוא לא מתעלם לחלוטין מטרילוגיית באטמן של נולאן, אבל הוא גם לא מתייחס אליה ולא מהווה המשך שלה, לפחות לא באופן רשמי. שנה וחצי לאחר אירועי איש הפלדה סופרמן (הנרי קאביל) מציל את לויס ליין (איימי אדמס) מטרוריסטים, רק כדי לגלות שהוא מופלל ברציחתם. כתוצאה מכך הופך סופרמן לדמות שנויה במחלוקת שיש הרואים בה איום על שלום העולם, ביניהם המיליארדר ברוס ויין,  המחלטר בין השאר גם כבאטמן (בן אפלק. בן פאקינג אפלק) שסובל מחלומות רעים לגבי איש הפלדה, מה שמהווה סיבה טובה מספיק לצאת למלחמה נגדו.

גם העיתונאי קלארק קנט, דמות הכיסוי של סופרמן (ולא הפוך, אל תטעו טעות של טירונים), מרגיש באיום על שלום העולם, אבל מבחינתו מדובר בבאטמן שפעילותו בגות'אם מדירה שינה מעיניו. נוסף לשני אלה מסתובב לו במטרופוליס המיליארדר לקס לות'ור (ג'סי אייזנברג), שסייע בשיקום מטרופוליס, אבל במקביל מנסה להיעזר בחללית הקריפטונית, בגופתו של הגנרל זוד ובמינרל ירוק בשם קריפטונייט, כדי ליצור נשק שיוכל לחסל את סופרמן.

מסובך? נכון. תסריטאות טובה אין בסרט הזה.

כן, הבעיה העיקרית בסרט היא תסריט גרוע, מכאן ואילך יהיו ספוילרים קלים. ראו הוזהרתם. לות'ור מחליט לשסות את באטמן וסופרמן זה בזה מסיבות שרק הוא מבין, תוך שהוא אפילו לא טורח להסתיר את זהותו למרות שהוא יודע שאם ייתפס ייענש על כך. הוא מקבל גישה מלאה לטכנולוגיה החייזרית ולגופתו של זוד באופן תמוה ובלתי מתקבל על הדעת.

על החללית החייזרית הסופר מתוחכמת הוא משתלט בשיטות שתיכוניסט בן 15 שלא קרא אפילו חוברת קומיקס אחת היה מצליח להשתמש בהן, ולא בשיטות של גאון מטורף. צרפו לכל זה שני גיבורים שאמורים להיות אינטליגנטים ורודפי צדק שמחליטים להרוג זה את זה על בסיס חלומות רעים (באטמן) או כי מישהו אמר לו (סופרמן) ותבינו על איזה סוג של סרט אנחנו מדברים.

אה, כן, בואו לא נשכח את דיאנה פרינס, האלטר אגו של וונדר וומן, סוחרת עתיקות שמנסה להשיג תמונה שלה ממחשביו של לקס לות'ור, כי כמובן שבטכנולוגיה של היום לות'ור לא שמר שום גיבוי של התמונה.

אסכם זאת באמירה שבהתחשב בסטנדרטים שאליהם הורגלנו מסרטי קומיקס בשנים האחרונות, בעיקר מאז יצא לאקרנים "באטמן מתחיל" לפני קצת יותר מעשור, מדובר בסרט גרוע. נראה שמישהו בדי. סי. החליט שמספיק להכניס שני גיבורי ענק לסרט אחד, להוסיף להם גיבורת על שלישית, ולחסוך על הכתיבה. לא אהרוס  לכם את הסרט בהסבר המלא על האופן שבו שני הניצים מבינים שעליהם לשתף פעולה ולעבוד יחד על מנת להביס את הרשע האמיתי. או שבעצם כן. הם מגלים שלאימא של שניהם קוראים מרתה ומשלימים. אם זה הרס לכם את הסרט אני מתנצל.

האם הכל בסרט הזה גרוע? לא. למרות הכתיבה הגרועה, ג'סי אייזנברג מביא לעולם את הלקס לות'ור הכי טוב שהיה בקולנוע. במקום לקס הקירח והמבוגר אנחנו מקבלים לקס צעיר ומופרע, פסיכי ומצחיק במובן השטני של המילה. זה לא הלות'ור של הקומיקס, בטח לא הלות'ור של הסרטים הקודמים, אבל זה לאו דווקא דבר רע. גם גל גדות מצליחה להעביר בצורה מצוינת את דמותה של וונדר וומן בגרסתה החדשה כאמזונה צמאת קרבות שלא באה להציל את העולם אלא פשוט נהנית מקרב טוב. יתר השחקנים משחקים באופן סביר ומטה.

הנרי קאביל מביא למסך סופרמן עצי ומעצבן, בן אפלק מביא למסך באטמן זקן ונרגן שלידו אפילו המשרת הנצחי אלפרד (ג'רמי איירונס) נראה צעיר ומלא אנרגיה, איימי אדמס עשתה כבר תפקידים טובים מזה.

לסיום, באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק, הוא כנראה אחד מסרטי הקומיקס הגרועים של השנים האחרונות. הוא לא גרוע כמו "ארבעת המופלאים" האחרון שהפך לסמן הקיצוני של סרטי קומיקס גרועים, אבל הוא בהחלט מתקרב אליו וזה אומר המון. אין לי ספק שהוא יהיה אחד מהסרטים הרווחיים ביותר של השנה, אבל הסיבה לזה לא תהיה סרט משובח, אלא שני מותגים חזקים. חבל.

הציון שלי: כוכב 1