סמכות ומשמעת תמיד היו ותמיד יהיו חלק מיחסי הורים וילדים. עם זאת הדפוסים משתנים עם השנים. כאשר הילדים צעירים סמכות ההורים רחבה. הם מכתיבים לילדים כמעט הכול. סדר יום, הרגלי ניקיון, הקפדה על זמני שיעורים, הרגלי אכילה, לבוש וכמובן נימוסים וערכים.

בגיל ההתבגרות תחומי הסמכות מצטמצמים. המתבגרים מערערים על סמכות ההורים. הם רוצים להחליט באופן עצמאי על חייהם, נאבקים בכך שהם יודעים מה טוב, ונכון להם בעניינים שונים כדוגמת עישון, שתייה, לימודים, לבוש. עם זאת, ההורים עדין מנסים לשמור על סמכותם לפחות בתחומי הבריאות, ביה"ס ועל מרחבים משותפים בבית.

סמכות ההורים ממשיכה להצטמצם גם כאשר הילדים יוצאים מהבית. הם לא זקוקים לדעה או אישור של ההורה על סגנון או תפיסת חיים לעיתים, על רקע זה ישנה ביקורת המעכירה את היחסים. בכל גיל הסמכות ההורית אמורה להיות נעימה, ישירה וברורה ולא דורסנית, כועסת, משפילה וביקורתית.

לבני האנוש קיימת נטייה טבעית לביקורתיות. הביקורת היא תהליך כואב ופוגע, כי היא מבליטה את חולשות האחר. לרוב, אנו טוענים לביקורת בונה. אז זהו שלא!!! ביקורת היא לשם ביקורת ומטרתה לגרום לשינוי אצל האחר. השאלה כיצד היא נעשית.

במשפחה, הביקורת היא מרכיב מרכזי ביחסים בין הורים וילדים. למשל נושא ה- "אחריות". לתחושת ההורים, הילדים אינם אחראים במידה מספקת או משביעה רצון, לחדר שלהם, ללימודים, להתנהגות. ההורה מבקר, כועס, מנסה להשליט את דעתו ומתוסכל כשאינו מצליח. מנגד, הילד מרגיש מותקף, מאוים ולכן מתגונן כדי לשמור על תחושת הערך שלו.

במשפחה שהביקורת היא רק חלק קטן במערכת היחסים, והיא נאמרת בנועם ובסבלנות, הילד לומד שאפשר לבקר בלי להיות מאוים גם אם זה כואב ולא נעים. ילד הגדל באווירה כזאת לומד, לווסת את החרדה, לקבל מרחב אישי מכבד ושאין רק דרך אחת. לרוב, המשפחות נעות בין שני דפוסים קיצונים אלו. תחושת עלבון ונקמה, הם מחסומים בתקשורת הבינאישית, ולכן זיהוי מחסומים אלו עוזר להבין ולהפוך את הביקורת לעניינית

לזהות מחסומי תקשורת

בגיל ההתבגרות, הילדים משיבים בביקורת על ביקורת ההורים..." אתה מתנהג נורא" - "תראי איך את מתנהגת"; "מתי תלמד להיות בוגר" – תראו מי שמדבר, החלשה!"; "אם אני כזה זה באשמתכם". תגובות מהסוג הזה פוגעות בדימוי של ההורה והילד, מעכירות את האווירה ואינן מועילות. הביקורת אינה גורמת לשינוי ושיפור, אלא, להתגוננות ולחוסר מוטיבציה. כאשר אותה ביקורת נאמרת באופן תדיר "אתה עצלן", "חסר אחריות", "לא יצא ממך כלום" - הנבואה מגשימה את עצמה!

בכל משפחה קיים מרכיב של בקורת ביחסים. ישנן משפחות שמרכיב זה הוא מרכזי ונוקשה. אין עניין, התנהגות או מעשה שלא זוכה לביקורת חריפה. ילדים הגדלים באווירה כזאת, של מתח, לחץ, חרדה, דרך של שחור או לבן, יתקשו לגבש את הזהות שלהם, ירבו להתלבט, יתקשו למצוא כיוון בחייהם, יתפסו עצמם כחסרי תכלית ואף יתקשו לפתח סגנון אישי משלהם.

במשפחה שהביקורת היא רק חלק קטן במערכת היחסים, והיא נאמרת בנועם ובסבלנות, הילד לומד שאפשר לבקר בלי להיות מאוים גם אם זה כואב ולא נעים. ילד הגדל באווירה כזאת לומד, לווסת את החרדה, לקבל מרחב אישי מכבד ושאין רק דרך אחת.

לרוב, המשפחות נעות בין שני דפוסים קיצונים אלו. תחושת עלבון ונקמה, הם מחסומים בתקשורת הבינאישית, ולכן זיהוי מחסומים אלו עוזר להבין ולהפוך את הביקורת לעניינית.

בגיל ההתבגרות תחומי הסמכות מצטמצמים. המתבגרים מערערים על סמכות ההורים. הם רוצים להחליט באופן עצמאי על חייהם, נאבקים בכך שהם יודעים מה טוב, ונכון להם בעניינים שונים כדוגמת עישון, שתייה, לימודים, לבוש. עם זאת, ההורים עדין מנסים לשמור על סמכותם לפחות בתחומי הבריאות, ביה"ס ועל מרחבים משותפים בבית

מה הופך ביקורת לעניינית?

* כאשר ההורים יבינו ויפנימו שיש פער בין הדורות והמטרות שונות.

* כאשר ההורים יבדקו מה מטרת הביקורת. לפרוק תסכולים – ציון נכשל! רצון לשנות – ציון עובר!

* כאשר הורים יפחיתו ביקורת על ילדיהם, כשאלה פועלים על פי סטנדרטים אחרים משלהם (ניקיון, סדר, אחריות, עצמאות...).

* כאשר ההורים יבינו שלא מותר להם להגיד הכול ושלא יבלבלו בין קירבה לאהבה. "אני אוהבת אותך ואכפת לי ממך ולכן רק אני יכולה להגיד לך את האמת".

* לדעת שגם טוב זה בסדר ולא צריך להיות "מושלם".

* כאשר הורים יפנימו את ההפרדה בין העושה למעשה. לבקר את ההתנהגות ולא את האישיות . "אתה מדבר בחוצפה" ולא "אתה ילד חצוף".  

* כאשר ההורים יהיו ממוקדי ביקורת כדי שזו תהפוך למעשית ותגרום לשיפור. למשל, "אתה אגואיסט". למה התכוון ההורה???

* כאשר ההורים יעשו בדק בית לגבי כמות הביקורת שנאמרת. לדעת להודות בטעויות.

לסיום: הורים וילדים יוכלו להפחית את הביקורת ההדדית ככל שיהיו בטוחים ביכולת שלהם לדבר ביניהם ולפתור בעיות.