לרגע היינו כחולמים. רק לרגע. 

לפני כחודשיים, ישבתי באיצטדיון המדהים של נפולי למשחק שמינית גמר הצ'מפיונס בין נאפולי המקומית לריאל מדריד הגדולה. המשחק הראשון נגמר 3-1 לבלנקוס והקבוצה הנפלאה מדרום איטליה היתה צריכה שני שערים כדי לעלות שלב.

הקהל גדש את הסאן פאולו והאווירה היתה מחשמלת.  אחרי הגול הראשון של מרטנס, חלוצה נמוך הקומה של נאפולי, היה נראה כאילו הר געש התפרץ. חברי הטוב שנסע איתי לנאפולי,  אוהד ריאל מושבע, אמר לי במחצית כמה כואב לי על הקהל המדהים הזה, הם ילכו הביתה כולם בדמעות. 

אתמול בלילה היה לי דז'ה -וו, ובמשך 44 דקות צהלתי ושמחתי (הפעם מהבית) עם אלילי צ'ולו סימאונה וכל הקהל הנפלא של אתלטי.

המהפך היה באוויר, הסנסצייה, הרמונטדה היסטורית מול היריבה הכי גדולה והכי שנואה. 44 דקות של שכרון חושים עם הקהל והמגרש הכי ביתי בספרד. ואז הגיע הווטסאפ מאותו חבר...כמה חבל על הקהל של אתלטי. כולם יחזרו הביתה בדמעות. 

כי ריאל מדריד זה ענק שאסור לתת לו להרים את הראש. אין את  בייל? יש את איסקו,  כריסטיאנו נוחר בעמידה? יש את בנזמה.  והצרפתי המושמץ כל כך הביא מהלך אגדי, התעלל בשלושת ההבלמים החסונים של סימאונה ונתן כדור לטוני קרוס שהסתיים בשער של איסקו. שער חוץ. גיים אובר.

בצ'מפיונס, שער חוץ הופך את המשחק ללא כוחות, ואתלטיקו, שהיתה צריכה עוד שער אחד בכדי לכפות הערכה, מצאה את עצמה מתחילה מאפס וחייבת להבקיע עוד שלושה. כמובן שזה לא קרה, והניצחון בסוף על ריאל לא הספיק לעלות שלב אלא רק לנחמה קלה. שחקני ריאל חגגו בדשא של הויסנטה קלדרון בפעם האחרונה, לפני שהאדומים לבנים עוברים לבית חדש.

אז כריסטיאנו ושות ישחקו שוב בגמר הצ'מפיונס, גמר שני ברציפות ושלישי ב-4 שנים. בגמר סופר סופר קלאסיקו הם יפגשו שם את הגברת הזקנה ואת האדון הזקן שעומד אצלה בשער. אם נעשה סקר מהיר 9 מכל 10 אוהדי כדורגל יגידו לכם שאין אחד שמגיע לו יותר מג'יג'י בופון להניף את הגביע עם האוזניים הגדולות. 

השוער המיתולוגי של איטליה שכבר זכה בכל תואר אפשרי, מעולם לא זכה בצ'מפיונס, וגם הוא לא האמין, שאחרי ההפסד לפני שנתיים למסי ושות', שתהיה לו עוד הזדמנות. אבל זו הגיעה ועכשיו זה לא יכול לברוח לו מבין הידיים. 

עוד נתייחס לגמר בעתיד, אבל דבר אחד בטוח, מחכה לנו משחק מרתק בין שתי הקבוצות, ללא ספק, הטובות והיציבות ביבשת הישנה. 

הברדק, השכונה, הבריון והירידה 

ובמעבר חד כמו שאומרים, לליגה שלנו בה הספור המרכזי יהיו המשחקים של אשקלון והפועל תל אביב.

ממשחק העונה בפלייאוף התחתון של השתיים, זו מול זו, נזכור רק את המהומות בסוף. הגיוני, כי כדורגל לא היה במשחק, שערים אין, והסנסצייה גם לא התרחשה. רק עוד מופע בלהות של קבוצה, שפעם היתה גדולה, בדרך ללאומית.

את המהומות נזכור בגלל התמונות שנצברו לנו בתודעה, שוטרי יס"מ מכים שחקנים ואנשי צוות, שחקנים יורדים מהגרש אזוקים ועם הפנים מפוצצות. וטוטו תמוז אחד שלא ככה רצה שתראה עונת החזרה שלו לליגה המקומית.

השאלה שכולם צריכים לשאול את עצמם, זה איך הגענו למצב הזה? האם זו התמונה שפרנסי הליגה ביקשו להציג בתום העונה?

כמובן שלא. זה קורה כי הכל כאן שכונה. 

ליס"מניקים אין מקום בתוך מגרש הכדורגל,  תפקידם הוא לאבטח בחוץ. והשחקנים לא תפקידם לפעול או להפריד ככוח שיטור.  אם תמוז חשב שנעשה עוול לקרוב משפחה שלו, היה עליו להתרחק ולתת לסדרנים לטפל בזה. אם גוטליב על אזרחי,  מקומו לא בדשא, השוטרים לא אמורים לזהות אותו. כאמור, תערבבו את הכל, ותקבלו סלט, אלים וקשה לעיכול.  הכדורגל הישראלי במיטבו.  שכונה. 

גרסיאס מנו

זה שכולם יודעים שגמר ה-NBA יהיה בין גולדן סטייט לקליבלנד, לא מפריע להצגה הגדולה להמשך.

ואיזו הצגה זו. העוקבים אחר הטור הזה בקביעות כבר יודעים מצויין שעבדכם הנאמן ארגנטינאי מבטן ולידה, ולכן אני לא יכול שלא להתייחס להצגה הגדולה של גדול שחקני הכדורסל של ארגנטינה בכל הזמנים, מנו ג'ינובילי שמשחק ולא מהיום בסן אנטוניו של פופוביץ' המפחיד. 

מנו כבר לא ילד, 39 אביבים כבר הספיק לספור. ובמשחק מספר 5, כאשר הסדרה מול יוסטון של האיש והזקן,  ג'יימס הארדן היא על 2-2 , כאשר הקבוצה בפיגור והכוכבים פצועים, הופיע ג'ינובילי בכל הדרו.

הגארד הוותיק, קלע, שמר ומסר והחזיק את הספרס בתמונה ובסוף שנראה שהארדן לוקח את המשחק להערכה נוספת, ג'ינובילי עלה ושם לו גג מטורף בזמן הזריקה לשלוש. תראו את ההילוכים החוזרים ותבינו שזה רגע לאגדות.

אז נכון, כשמדברים וכותבים על ה- NBA הכי קל זה לכתוב על קינג ג'יימס לברון, קווין דורנט או סטף קרי. אבל מדי פעם  בכייף להתרפק  קצת על הנוסטלגיה ולראות קשיש כמו מנו, בא למגרש ומזכיר לכולם שהוא עדיין כאן, חי, קיים ועושה ביה"ס לצעירים. 

זה לא יספיק בגמר מול גולדן סטייט, אבל זה הספיק לעלות חיוך על פניה של מדינה שלמה ועוד כמה אוהדים מסביב לעולם. 

גרסיאס מנו.