"ט"ו בשבט", כמה קסם והדר יש בצירוף המילים הקצר הזה! וכמה אסוציאציות הוא מעורר: שקדיה לבנה וורדרדה פורחת וריחה כה ענוג על רקע מרבדי דשא ועשב ירוקים...פרחי בר מוגנים מכל עבר...ילדים שאמא נותנת להם פירות יבשים טעימים בשקית לקחת לטיול שהמורה עושה בחיק הטבע - פעם אנחנו היינו הילדים האלו והיום זה ילדינו...נכדינו... העולם מתחיל להתמלא מכל עבר בשירת הטבע וציפורים אכן מבשרות מראש כל גג או עץ את בוא החג, ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות!
 
כמה יפה החג הזה במסורת היהודית, כמה מלא הוא אהבה לטבע, לבריאה, לאילנות ולצומח. כמדומני שאם היינו עושים משאל עם מהו החג הראוי ביותר לתואר "חג הטבע" היה ט"ו בשבט זוכה בגדול!. לא רק שהוא ראש השנה לאילנות ולעצים, הוא גם ראש השנה לפריחת האביב המתפרצת במלוא מרץ מכל עבר, בעוז, בשמחת חיים ובאהבה. הירוק מלא החיים המכסה את הגבעות, השקדיות הפורחות עם עליהן העדינים והרכים, והעצים המתכסים בעלווה רעננה. אנו מרגישים שהטבע שר. ובלבנו, כפי שאומרות מילות הזמר היפה, שיר חדש מתחיל. מנגינה עליזה עושה דרכה אל בין שפתינו, ובלב מתרונן לו ניגון נעים, אופטימי ושמח. "אח, כמה טוב" - אומרים אנו לעצמנו.
 
וכתושבי העיר מודיעין זכינו לחיות ולהקים את ביתנו בתוך הטבע המופלא הזה. לכל אשר נישא את עינינו נראה מסביב את אותם שדות ירוקים ושקדיות ריחניות פורחות. עם קצת מזל נראה גם עדר צבאים מדלגים בחינניות, משל כאילו כוח המשיכה אינו חל עליהם, בין השדות הפורחים. אם נרים עינינו לשמיים או נסתכל מעט בקפידה על האלון והאלה שבגבעות הדרומיות, על עץ החרוב העתיק המעטר ככתר מלכות את ראשה של גבעת שר, על עצי השיזף שבראש גבעת רגב או על האגס הסורי ההדור שבגבעת חרובה, נראה את אין ספור ציפורי השיר המקננות בשמחה בין ענפיהם - ביתם.
אך גבעות אלו, הירק הנפלא הזה ובע"ח שעליהם מאוימים בסכנת קיום. בכל יום נוגסים בולדוזרים קהי שיניים באדמת המולדת האהובה ומשחיתים אותה לבלי חזור. בכל יום "עולים הטרקטורים על השטח" וקורעים את נשמתו לגזרים. האדמה זועקת בקול דומם, אך חודר כליות ולב. היא בוכה בכי תמרורים ורגבי אדמה חומים הם דמעותיה.
והעיר מודיעין....היא מתרחבת ללא התחשבות, ללא אחריות ואף ללא לב. בשם הרצון לבנות עוד מרכז מסחרי ועוד שכונה, עוד כביש מכוסה אספלט שחור וקשה אנו משמידים את מקור השמחה המרכזי שבתוכו אנו חיים. האם לא נרצה שגם ילדינו ונכדינו יוכלו להרים עיניים לאופק ולראות ליד הבית גבעות מוריקות? הרי אם נמשיך בקצב הנוכחי בעוד שנים ספורות בלבד נראה מאופק לאופק רק בניינים, כבישים ומרכזים מסחריים. האם את שמחת הלב שנותנת השקדייה יכול להחליף גוש בטון? האם את ההתרוננות שבשירת הבוקר של הציפורים מסוגלת להחליף נהמתן של אלפי מכוניות מזהמות אויר הנצמדות זו אל זו, פגוש אל פגוש, בפקק אין סופי? 
 
בשנים האחרונות אני מקדיש חלק ניכר מזמני במסגרת קבוצת "תושבים משפיעים במודיעין" למען שמירה ושימור ערכי הטבע, הקיימות והסביבה בעיר מודיעין. חברי וחברותי בקבוצה סבורים שניתן לקיים עיר ואף להרחיבה בצורה שקולה ומדודה יחד עם שמירה על ערכי הטבע והסביבה שבתוכה אנו חיים. ראשית יש להכריז על השטחים הירוקים האיכותיים של העיר "גן לאומי". מדובר בגבעות הדרומיות,הגבעות רגב וחרובה (שממערב למרכז ליגד) וגבעת שר. זאת בכדי לתת להן מעמד סטטוטורי מחייב שיגן עליהן מפני בנייה עתידית ויישמר את המסדרון האקולוגי הארצי, העובר מצפון לדרום בארץ והמאפשר שמירת רצף ירוק פתוח לאורכה של הארץ.  שנית, יש למתן את קצב גידול העיר - לא חייבים לבנות את הכל כאן ועכשיו ולכלות במהירות את כל עתודות הקרקע של העיר. בנוסף, יש לקבל החלטה שמעתה כל בנייה עתידית תהיה רוויה וגבוהה יותר ולרכז אותה ברצף עירוני אחד ללא הקמת שכונות לווין מרוחקות, דוגמת הכוונה להקים שכונה מנותקת בגבעת שר. ריכוז הבנייה יאפשר גם מתן שירותים יעילים יותר לאזרח. ולסיום, יש להחיל סטנדרטים של בנייה ירוקה על הבניינים החדשים, כדי להקטין את הנזק הסביבתי והזיהום שהם גורמים.
 
ט"ו בשבט בפתח ועימו ההפנינג השנתי בגבעות הדרומיות המתקיים כבר שנים רבות בהשתתפות אלפים רבים מתושבי העיר. אז בואו להינות בהמוניכם משקדיות פורחות, רקפות, מרבדים ירוקים של עשב ופעילויות יצירה מקסימות לילדים ולכל המשפחה. מתי? ביום שבת 3/2 בין השעות 10:00-13:00.
 
 
צילום בשער: Depositphotos, תמונות בכתבה: מודיעינט