מאת: חלי וינשטיין / צילומים: פרטי

 כמעט 9 שנים עברו מאז האסון שפקד את משפחת מזרחי מרעות, בעת שבנם אורן, רגע לפני גיל 13 ובר המצווה, נהרג מפליטת כדור. סיגלית מזרחי, אימו של אורן, יוצאת בשבוע הבא בהרצאה במודיעין, עם סיפור ההתמודדות האישי שלה. ההרצאה- החיוך שבפנים, תתקיים בבית יד לבנים, ביום שלישי ה- 9 בינואר בשעה 19:00, הכניסה חופשית. 

"אני רוצה לספר את הסיפור של אורן אבל ההרצאה אינה נוגעת דווקא באסון אלא בהתמודדות עם המציאות שהשתנתה ונכפתה עלינו", היא מספרת. "כחצי שנה לאחר המקרה הבנתי שלהיות חלשה זה מתיש, כל הזמן צריך לברוח ולהסתגר, לנתק תקשורת עם העולם והגיע הזמן לבחור איך לחיות במציאות החדשה ולבנות, מתוך הכאוס וחוסר השליטה, מקום חיובי למשפחה שלי".

מה קורה בבית בימים שלאחר האסון?

"לא הייתי מסוגלת לתפקד ולא רציתי לחזור לסדר היום, רק לישון ולברוח. העובדה שהייתי צריכה לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולנהל שגרת חיים הקשתה עלי. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. גם בבית היתה דממה, כל מה שעשינו זה לשבת שעות מול הטלוויזיה ולבהות בה".

"עמית, שהיה בן 9 כשזה קרה, היה קשור מאוד לאורן, שהיה דמות מרכזית עבורו. הוא בילה איתו ועם החברים שלו המון ופתאום זה נקטע. נעלם. ענבר היתה רק בת 5, צעירה מכדי לקלוט את מושג המוות, אבל היא הבינה שמשהו באיזון המשפחתי התפרק. הבינה שפתאום אין לה את המשפחה שהיתה, שאין יותר שלושה אחים, זה רק היא ועמית והיה לה קשה לקבל את זה. העולם שלהם השתנה".

כחצי שנה לאחר מכן, סיגלית הבינה שאי אפשר להמשיך ככה. שיש ילדים שצריכים אותה, שהם צריכים לחיות כמו כל בני גילם, ליהנות, לשמוח, לצחוק, שמשהו חייב להשתנות. למזלה הרב, היה טריגר שאילץ אותה לקום ולתפקד, חופשת הקיץ עמדה להסתיים וההכנות לקראת שנת הלימודים החדשה היו בעיצומן. "היה לי חשוב שהילדים ילכו לביה"ס כמו שצריך, עם בגדים וילקוטים וספרים, שהכל יהיה מסודר ויתפקד ופשוט התחלתי לפעול בכיוון הזה", היא אומרת. "זה לא היה פשוט, היו לי הרבה שיחות עם עצמי, הרבה מחשבות על איזה סוג של אמא אני רוצה להיות והבנתי שאני מרגישה טוב יותר כשאני פועלת עבורם וזה אומר הרבה דברים - זה אומר להעביר את היום בחיוך, להיות פנויה רגשית עבורם, לקחת אותם לחוגים, לחברים, להיות במעורבות מלאה כי אם אני רוצה שהם יצמחו ויתפתחו, אין לי פריבילגיה להיות בבית כל היום".

החלטה כזו דורשת הרבה כוחות...

"נכון, כשראיתי שהילדות של הילדים שלי נהרסת הבנתי שיש לי תפקיד חשוב בשינוי המציאות וכל עוד אני לא אעזור לעצמי, אף אחד אחר לא יוכל. הייתי צריכה לבחור האם אני קמה ופועלת כאן ועכשיו או מצטרפת נפשית לאורן ולא מתפקדת. עשיתי דרך לא פשוטה, עברתי הרבה טיפולים לצד עבודה עצמית, כתבתי, קראתי המון ספרים על אבל ועל טראומה ומצאתי בדרך המון תשובות. שאלתי את עצמי איפה אני רוצה להיות והבנתי שיש לי מטרה, ליצור חיים טובים יותר למשפחה שלי וסביב המטרה הזו אותה הגדרתי, פעלתי.  לשמחתי ראיתי שככל שתפקדתי, כך היום עבר לי יותר בקלות. בנוסף התבוננתי הרבה בילדים, הם פשוט רצו לחיות, לשמוח, להיפגש עם חברים, לחגוג ימי הולדת, כמו כולם, הם לא נברו בעבר אלא חיו את הכאן ועכשיו, אז החלטתי ללמוד מהם".

איך מתמודדים עם רגעי משבר, בכי?

"לגעת שם זה מאוד כואב אבל אנחנו מדברים על אורן, לומדים עליו וגם עידו, בן ה-4, שנולד אחרי תקופה לא פשוטה והביא איתו הרבה אור, יודע מי זה אורן. פעם אחת לפני טיול הוא שאל אותנו אם גם אורן יבוא איתנו, ואז כשארזנו ראיתי שהוא מכניס אל המזוודה את התמונה של אורן. זה היה מאוד מרגש. עמית וענבר לא בכו, הם גם לא חיפשו רחמים מעולם ואנחנו מצידנו לא הראינו שאנחנו צריכים את זה, כך שהאווירה הכללית היתה שלא צוללים אל תוך הבכי. כל אחד מכיל את האבל הפרטי שלו בתוכו ויש מקום גם של בכי לפעמים אבל גם של צחוק והמסר הכי חשוב שהעברנו להם זה שאנחנו נסתדר ונדע להתמודד כי אנחנו ביחד".

"שנה אחרי המקרה הפכנו את החדר של אורן לחדר משחקים, המיטה שלו עברה לענבר, הארון לעמית והחדר שלו הפך למזמין וחי, זה נבע מתוך המקום של אורן בחיים שלנו. התמונה שלו בסלון תמיד מולנו ואיתנו, החפצים שלו כאן איתנו וגם הוא, קיים בכל אחד מאיתנו. אני בטוחה שזה יפגוש אותם בכל שלב בחיים אבל תהיה להם הבחירה איך לבכות ובעיניי מה שחשוב כרגע זה שהם צריכים לגדול, להתפתח וליהנות והם אלו שיבחרו איך לעשות את זה. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו לצחוק וליהנות ולעבור את גיל ההתבגרות בצורה נורמאלית כמו כולם, בלי להתחשב מה אמא תגיד ואיך היא תגיב אם אני אהיה שמח או אצחק, שיעשו מה שעושה להם טוב".

משם לכאן ועכשיו

בהרצאה, מספרת סיגלית על הדרך שבה הם מתפקדים היום כמשפחה, לעומת מה שהיה אז. היא מספרת על ההכרה בכוחות שלהם, כל אחד בפני עצמו וכיצד בחרו בדרך שבה החליטו לגדל את ילדיהם. "רצינו אווירה משפחתית טובה, מבלי לפצות או לרחם עליהם אלא דרך הענקת דוגמא אישית ומרחב אישי. משבר הוא לאו דווקא אסון, זה יכול להיות כל דבר שנפל או נכפה עלינו, בין אם משבר אישי, חברתי, זוגי או כלכלי, כל אדם שנשבר ממשהו, צריך לצמוח ולהמציא את עצמו מחדש, להכיר ביכולות שלו וזה המסר שלי בהרצאה – איך לשנות את הגישה ולחיות כאן ועכשיו, לצלוח את המשבר ולהסתכל קדימה. יש טרנד חדש יחסית שנקרא מיינדפולנס שאני מאוד מתחברת אליו, שמאפשר להתרכז בהווה ולא להתעסק במה שהיה או בדאגות על העתיד, פשוט לתת לראש שקט נפשי וליהנות ממה שקורה סביבנו כרגע, להתרכז בדבר טוב שקורה לנו בשגרת היום ולא לפספס אותו. זה מה שעושה לי טוב, לקום בבוקר, לחייך, לומר תודה זה החיוך שבפנים ולכן גם קראתי כך להרצאה.

אני לא מוכנה לחיות בחרדה

ההחלטה לראות את התמונה השלמה, הרחבה, להכיר ביכולות ובכוח שטמון באדם, שינו את תפיסת החיים של סיגלית, אך יחד עם זאת, האתגרים והקשיים הוסיפו לצוץ ולבחון אותה בכל פעם מחדש. כמי שסירבו לתת לחרדה להוביל אותם, בני המשפחה החליטו להמשיך ולעשות את הדברים שאהבו, כדוגמת הטיולים בארץ ובעולם.

"לפני שלוש שנים חווינו בצרפת תאונת סקי קשה עם ענבר, לפני כשנה עמית עבר תאונת דרכים עם חבר שנהג ברכב ועם כל החששות והדאגות, הבנו ששלושת המקרים הללו לא היו בשליטתנו. עם כל החרדות שעברנו בדרך, מצאנו את הכוחות להתמודד גם עם זה כי גם הילדים מצידם לא חיפשו את הרחמים, הם אלו שהרגיעו אותנו כשהיו בבית החולים וזה חילחל גם אלינו. היה רגע מוזר ומצחיק לאחר התאונה של ענבר, אחרי רגעים לא פשוטים שעברנו ולאחר שהמצב נרגע ועברנו למחלקה האורטופדית, תפסנו פתאום כולנו פרץ של צחוק מטורף, עשינו שטויות וצחקנו המון, זה היה מאוד משחרר. אני גם מאוד שמחה לדעת שהצמחנו ילדים שהם אלו שבוחרים איך לחיות ולא אנחנו מחליטים עבורם".  

ובכל זאת, איך מתמודדים עם החרדה?

"חרדה לא עוזרת ואני לא רוצה להיות במקום של דאגנות יתר. מצד שני אין לי ברירה אחרת, תמיד אפשרנו לילדנו לעשות מה שהם אוהבים ועושה להם טוב ותמיד נאפשר להם. אנחנו כמובן נתערב רק אם נחשוב שצעד שהם עומדים לעשות עלול להיות לרעתם", מציינת סיגלית. "אני לא יודעת מה צפוי לי ואין לי תשובה למה זה קרה לנו, אני גם לא מתעסקת בלמה זה קרה אלא באיך אני חיה עם זה. אני קוראת לזה השגרה שבהישרדות והיא מעודדת וממלאת אותי".  

חיים חדשים אחרי משבר

ארבע שנים לאחר המקרה, הגיח עידו לאוויר העולם והביא איתו למשפחה אור גדול. הדרך שעברה סיגלית עד לרגע הלידה גם היא לא היתה פשוטה, טיפולי הפריה רבים, תסכולים, אכזבות ושתי הפלות כואבות. "ראינו לא מעט בתי חולים בשנים האחרונות...רציתי מאוד להיכנס להיריון ואחרי האשפוז האחרון שלי אמרו לי לוותר, שהטראומה שעברתי והגיל שלי לא יאפשרו הריון. למרות הקושי נאלצתי לשחרר והשלמתי עם זה. היינו כבר בתהליך של הכנות לקראת בר המצווה של עמית, אותה חגגנו בינואר.

השיחה על בר המצווה מעלה מיד רעד וכאב, על החגיגה שאורן, שנהרג כחודש לפני בר המצווה שלו, לא זכה לה. "למרבה הפלא, עמית התעקש על בר מצווה באותו אולם שסגרנו בזמנו לאורן ובאותו בית כנסת בדיוק. לא היה פשוט אבל הוא רצה לשמוח והאושר שלו לא נתן פרץ לקושי שלנו. אנחנו פשוט נדבקנו באושר ובשמחה שלו והיה לו אירוע מדהים וכייפי ואנחנו מאוד נהנינו. שלושה חודשים לאחר מכן, בחופשת הפסח, יצאנו שוב לחופשת סקי, והפעם אני נפלתי ובזמן הנפילה פתאום הרגשתי את זה, הרגשתי שאני בהיריון. לשמחתנו הרבה, כשחזרנו ארצה גיליתי שאכן כך, שכנראה שברגע שבאמת שחררתי והמשכתי הלאה, זה קרה.

משמחה לדיכאון, אחרי לידה  

"כשעידו נולד הוא הביא איתו חיים חדשים והמון תקווה ורציתי לחיות את התקווה. מצד שני, היתה לידה בניתוח קיסרי, הכל כאב לי, הוא רצה לינוק ובכה והייתי צריכה לעבוד על עצמי המון. לא הבנתי מה קורה לי, הרי אני אמא שגידלה שלושה ילדים באהבה, אז איך פתאום אני לא יודעת מה לעשות ואיך להרגיע אותו? היו פעמים שעמית היה מרגיע אותו כשבכה, לא הבנתי למה אני לא שמחה, למה לי לא קל. רק כעבור שלושה או ארבעה חודשים הבנתי שחוויתי כנראה סוג של דיכאון אחרי לידה. כשקראתי על הסימפטומים הייתי המומה עד כמה נשים לא מדברות על זה, לא מספרות מה עובר עליהן ומתביישות בזה. עד לאותו רגע גם אני לא ידעתי שזה מה שקורה לי".  

ושוב היית צריכה להתמודד עם מציאות חדשה...

"נכון, וככל שקראתי יותר ויותר על הנושא, הבנתי שאני צריכה לעשות סוויץ' בראש. הרי כל כך רציתי תינוק ועכשיו כשהוא פה איתי אני פועלת באופן טכני בלבד, אבל בזכותו גם הכל השתנה לטובה. כשהוא היה בן 6-7 חודשים דברים השתנו, הוא התחיל כבר לתקשר איתי, להיקשר אלי, ראיתי את האהבה הטהורה שלו, את החיוך שלו, את הצורך שלו בי ונמלאתי באושר".

בחירה באושר

לא פשוט לאדם שעבר אסון כזה לדבר על אושר. תמיד יש את הכאב שעוטף ולא מרפה, הזיכרונות והטראומה שיזכירו שהאושר אינו יכול להיות שלם לגמרי. גם סיגלית לא יכלה לומר שהיא באמת מאושרת, לפחות לא על פי קנה המידה המקובל.

"המון זמן התלבטתי ושאלתי את עצמי אם אני מאושרת", היא אומרת. "יכולתי לצחוק, לדבר, לחיות, לטייל אבל איך יכולתי לומר שאני מאושרת כשאני חצויה מבפנים? מאחר ורציתי להגיד שאני מאושרת, החלטתי ליצור מודל – החלטתי שאושר זה לדעת שהילדים שמחים, שטוב לנו במשפחה, שיש בי אהבה, שאני נאהבת, שבעלי מחייך אלי, דברים כאלה שעושים טוב. הגדרתי לעצמי שאהיה מאושרת לפי קנה המידה שלי והיום אני מאושרת, טוב לי כאמא, עם המשפחה שלי".