כשנצטווינו בפרשה זו לספור את ימי העומר, לא נרשמו לנו הוראות ספירה מדויקות. לא נכתב כיצד עלינו לספור. קדימה (מאחד לארבעים ותשע) ?  או לאחור (מארבעים ותשע לאחד)?

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית, תִּסְפְּרוּ חֲמִישִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'." (ויקרא כג' , טו'-טז')

אז איך בכל זאת אנחנו סופרים את ימי העומר ? ממוצאי יום א' של פסח ועד ערב חג השבועות סופרים את הימים והשבועות שחלפו - עד 49 יום שהם שבעה שבועות. הספירה נאמרת בכל ערב בסיום תפילת ערבית, לפני "עלינו לשבח". אומרים: "היום יום אחד לעומר"; "היום שני ימים לעומר", וכן הלאה. במלאות שבוע אומרים: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר"; ולמחרת - "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר", וכן הלאה.

בדרך כלל, כאשר אנחנו סופרים ימים לקראת יום מיוחד, אנחנו סופרים בהפחתת הימים, למשל: עוד 60 יום יוצאים לחופש הגדול, וככל שמתקרב היום הגדול, הולכים ויורדים המספרים ופוחתים הימים שנשארו לנו לחכות. כך גם למשל,  כשמחכים לחגיגת בת המצווה (עוד 20 יום יש לי בת מצווה) ואפילו כשסופרים לקראת יום מתוח או עצוב ולאו דווקא יום שמח. למשל : הניתוח בעוד 12 יום.

וידאו: המלצה לסרט - "עולם הזמן" (טריילר)

לעומת כל הספירות לקראת ימים מיוחדים כפי שהדגמתי, דווקא בספירת העומר אנחנו סופרים בהוספת ימים ולא בהפחתתם. מדוע ? מכירים עוד ימים מיוחדים אשר לקראתם אנחנו סופרים בהוספת ימים ולא בגריעת ימים? ניסיתי למצוא עוד מאורע אשר לקראתו אנחנו סופרים בהוספת ימים ולא בהפחתה. מצאתי שהיריון וציפייה ללידה נספרים בהוספת ימים (או שבועות). אישה הרה לא אומרת שנותרו לה 15 שבועות לתאריך הלידה המשוער, אלא שהיא כבר בשבוע ה-25 להיריון.

אם כן, הדרך הרגילה לספור לקראת יום גדול היא בספירה אחורה ולעומת זאת, במקרה של ספירת העומר (וגם ספירת הימים עד הלידה), אנחנו סופרים קדימה – מאחד לחמישים. מהו ההבדל ?

ההבדל הוא כנראה מהותם של הימים העוברים, ומשמעותם מול היום הגדול. כשאנחנו סופרים את הימים שנותרו לנו עד לחופש הגדול או עד ליום השחרור מהצבא, ולהבדיל עד ליום הניתוח, אנחנו מיחסים חשיבות גדולה ליום הגדול שצפוי להגיע ופחות לימים אותם עלינו לעבור עד ליום הגדול. לעומת אלו, כאשר אנחנו סופרים את ימי העומר, אנחנו מייחסים (או לפחות אמורים לייחס) חשיבות רבה וגדולה לזמן ולכל יום נוסף שספרנו.

בתיאור מצוות העומר, אומרת התורה: "וספרתם לכם" (ויקרא כג', טו') והכוונה היא שכל אחד סופר לעצמו, אין כאן אפשרות לצאת ידי חובה על ידי כך שמישהו אחר יספור בעבורי. שני ציוני דרך אלו (חשיבות הספירה היומית וקדימה וחשיבות הספירה האישית) מלמדים על מהותה של ספירת העומר ומה באה זו ללמדנו.

כשאנחנו סופרים את הימים קדימה, בהוספה של כל יום, אנחנו נותנים את הדעת ושמים דגש על הזמן שמתווסף והרגעים שחולפים גם יחד. אנחנו מפתחים מודעות לכל רגע ולכל יום ומכירים במשמעות הזמן. בכל יום נוסף, עלינו לצמוח ולהוסיף לצמיחה שלנו עוד תובנה, עוד נדבך. כאן הדמיון לימי ההיריון וכנראה שזהו המכנה המשותף לדרך הספירה.

גם בהיריון אנחנו סופרים קדימה בהוספת זמנים כי העובר שברחם האם צומח מיום ליום, צומח ומתפתח. הצמיחה האישית שלנו היא גם החיבור וההסבר לחובתנו לספור בעצמנו ולא להסתפק בספירתו של אחר. בני ישראל נצטווו לספור ממחרת השבת בה יצאו ממצרים, שבע שבתות תמימות ורק אז יכלו לקבל את התורה. היה עליהם לצמוח ולהתפתח עוד קצת לאחר שיצאו פיזית מעבדות לחירות. היה עליהם לצמוח ולהתפתח מעבדות לחירות, גם רוחנית, וזה היה תהליך קצת יותר ארוך ומורכב מיציאתם הפיזית.

ספירת העומר מזמנת לנו את ההכרה במשמעותו של הזמן וחשיבותו הרבה לצמיחה ולהתפתחות שלנו. יש לנו זמן קצוב ואפילו אם אורכו אינו ידוע לנו, ברור לנו שחיינו כאן בעולם הזה הינם קצובים. בואו לא נבזבז זמן, ונשתמש בזמן שניתן לנו ובכל דקה, שעה ויום בצורה המיטבית, המשמעותית, הנכונה והיעילה ביותר לנו ולתפקידנו בעולם הזה.

ובשונה מהמילים בשיר "עניין של זמן" ממנו אנו נוהגים לצטט לבני הנוער בימים היפים של צעירותם ובטקסי סיום התיכון, כשאנחנו המבוגרים כל כך רוצים לעצור את הזמן בטרם יתגייסו "קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ, קח עוד שאיפה מן הזמן, שתי דקות לפני ההתפקחות", ככל שחולף לו הזמן ואנחנו מתבגרים, עלינו להתייחס במלוא הרצינות ולמצות כל יום בצורה הטובה והמלאה ביותר, כי מי יודע כמה ימים עוד לפנינו ?! אל תיקחו לאט/מהר את הזמן, קחו אותו ברצינות.

וידאו: עבד של הזמן - ריטה

;feature=player_embedded