איאן אנדרסון, המנהיג הכל יכול של ג'טרו טול שהגיע אלינו עם להקתו בפברואר לפני שנתיים, ידע כי האלבום הרביעי של להקתו, יהיה אלבום חשוב מאד. זה למעשה יהיה האלבום שיהווה פריצת דרך משמעותית או יגרום לדעיכת ההרכב. אנדרסון ידע כי עם האלבום הבא, שנקרא AQUALUNG ("ריאה מברזל"), המצב כבר לא יהיה אותו דבר ללהקה. וכמה שהוא צדק.

האלבום הזה,משנת 1971, היה אבן הדרך המשמעותית ביותר עבור הלהקה כי איתו הצליחה באמת לחדור לתוך שוק התקליטים בארה"ב. "אקוולאנג" נחשב לרב-המכר הגדול ביותר של ג'טרו טול. למעשה, זה האלבום המזוהה ביותר עם הלהקה. אולי גם בשל עיצוב העטיפה שדמות ההומלס שבמרכזה מזכירה יותר מדי את איאן אנדרסון בעצמו. שיר הנושא ואיתו MY GOD ו-LOCOMOTIVE BREATH הם קלאסיקה עד היום - MY GOD בזכות הטקסט הנוקב שבו.

הרבה אנשים ניסו להפוך את "אקוולאנג" לאלבום קונספט בעל מוטיבים דתיים ברורים, למרות שאנדרסון בעצמו טען כל הזמן כי אין כאן שום קונספט אלא אסופת שירים. ההקלטות לאלבום הזה החלו בדצמבר 1970 באולפני איילנד בנוטינג היל, לונדון. רוב שנת 1970 עברה עם הלהקה בסיבובי הופעות בלתי פוסקים (חוץ מהחודשיים הראשונים שהושקעו בהקלטת אלבומם הקודם, "בנפיט"). הרבה זמן מנוחה לא היה לחברי הלהקה ולכן הכניסה שלהם לאולפן ההקלטות פגשה אותם עייפים נפשית.

באותו אולפן הקלטות, שנערך במבנה שהיה קודם לכן כנסיה, הקליטה במקביל להקת לד זפלין את תקליטה הרביעי. בסיסט המקורי של הלהקה, גלן קורניק, עזב את ההרכב ממש לפני התחלת ההקלטות של "אקוולאנג". הסיבה לעזיבה של קורניק הייתה כי הוא אהב יותר לחגוג  מאשר לבלות זמן באולפן ההקלטות. אנדרסון לא חיכה ומצא מחליף ראוי. זה היה חבר ילדות של אנדרסון, ג'פרי האמונד-האמונד. שמו של אותו ג'פרי כבר כיכב בכמה שירים של הלהקה בעבר, כולל הלהיט הראשון של הלהקה מ-1968 שנקרא "שיר לג'פרי".

וידאו: MY GOD - פסטיבל האי וויט  1970

האמונד והבס

האמונד לא היה בסיסט מקצועי. אמנם הוא ניגן בעבר עם אנדרסון בכמה להקות חובבניות אך למעשה הוא היה צייר. אך הלחץ היה גדול בשל עזיבתו הפתאומית של קורניק. לא היה זמן לאודישנים. לכן אנדרסון קנה לג'פרי בסוף 1970 מתנה מיוחדת לחג המולד - גיטרה ומגבר בס. כשג'רי שאל מה לעזאזל הוא יעשה עם זה - אנדרסון ענה לו להתייצב למחרת עם המתנה באולפן בנוטינג היל. אנדרסון לימד את ג'פרי חסר הניסיון בסבלנות גדולה את תפקידי הבס שהיו אמורים להיות מנוגנים על ידי קורניק שפרש. כך הפך ג'פרי לבסיסט מן המניין עד לשנת 1976.

תוספת נהדרת באה בדמות הקלידן ג'ון אוונס (שהיה עוד חבר ילדות של אנדרסון). אוונס תרם קלידים לאלבום "בנפיט" כנגן סשנים. אך להקלטות אקוולאנג הוא כבר הצטרף כחבר קבוע. אוונס הפך עם הצטרפותו ללהקה לג'ון אוון...רוב האלבום נכתב באולפן ההקלטות. השיר MY GOD נכתב עוד קודם לכן כשהלהקה הייתה בסיבוב הופעות עם לד זפלין ואחרי כן עם להקת יס.

ג'טרו טול חוותה קושי להקליט באולפני איילנד בגלל האקוסטיקה של החדר הענק. למעשה, האולפן הזה היה לפני כן מבנה של כנסיה. איאן אנדרסון רצה שיהיה באלבום סאונד "יבש" ובמקום זה הוא קיבל אולפן עם המון הד.

שיר הנושא "אקוולאנג" שפותח את האלבום, נדיר מעט בנוף הלהקה בגלל העובדה שאין בו כלל חליל צד. מילות השיר נכתבו כהשראה מתמונה של קבצן שצילמה אשתו של אנדרסון. אנדרסון בא להמחיש במילים את תגובות המבוכה, האשמה והגועל שהוא ואשתו חשו כלפי אותו קבצן.

וידאו: אקוולאנג - מונטרי 2003 

וידאו: LOCOMOTIVE BREATH

השיר CHEAP DAY RETURN נכתב על אנדרסון עצמו בזמן שנסע ברכבת לבקר את אביו החולה. השיר הוקלט עם אנדרסון סולו באולפן. זמרים-גיטריסטים כמו ברט יאנץ ורוי הארפר היוו השפעה על אנדרסון לשיר שירים כאלה לבדו באולפן. השיר הכי קשה להקלטה באולפן היה LOCOMOTIVE BREATH. אנדרסון רצה ליצור מקצב שיהיה כמו מכונה. לקח לו הרבה זמן אולפן עד שהגיע לתוצאה הרצויה.

עטיפה מטרידה באופן חיובי

עטיפת האלבום הייתה ציור שנעשה בצבעי מים מאת האמן ברטן סילברמן. אותו צייר נשכר על ידי מנהל הלהקה לעצב את העטיפה אחרי שראה את עבודותיו במגזין TIME. סילברמן לקח כמה תמונות של אנדרסון עם מעיל ארוך, והתוצאה נראתה כמו אנדרסון כקבצן. הדמיון הזה הכעיס מאד את אנדרסון, שהתנגד לעיצוב הזה. אך למרות התנגדותו - העטיפה יצאה לאור והפכה לאייקונית.

 סילברמן תבע את הלהקה בהמשך כי הוא טען שאין להם זכות להשתמש באיורו על מכירת חולצות ושאר מוצרי פרומו שאינם התקליט עצמו.

שיר נוסף הוקלט בסשנים לאלבום - LICK YOUR FINGERS CLEAN. הרעיון המקורי היה להוציאו כסינגל. אך הוא נגנז ושכב במשך הרבה שנים במחסן, עד שיצא לראשונה במסגרת קופסה שחגגה 20 שנה ללהקה. אנדרסון שינה פה ושם את השיר והפך אותו ל- TWO FINGERS שיצא ב-1974 באלבום WAR CHILD.

האלבום עצמו יצא לחנויות ב-19 למרץ 1971. הוא לא נהיה רב מכר מיידי. לקח לו כמה שנים להגיע לסטטוס הזה. אך כיום הוא נחשב כקלאסיקה לכל דבר.

ה'מלודי מייקר' פירסם ביקורת על התקליט במרץ 1971: "השירים בתקליט הזה מלאים ברגש ומבוצעים בהתאם. המילים פה דורשות הקשבה מרוכזת שמקבל איזון נכון עם אופי הנגינה של חברי הלהקה. ההפקה פה היא מעל לממוצע וציור העטיפה הוא מטריד באופן חיובי כי זה תורם לאווירת הטירוף ששוררת פה".

ה'רקורד מירור' פירסם באפריל 1971: "אלבום מוזר אך ממגנט. הכל מתחיל מדמות האיש שמצוייר על העטיפה. התקליט הזה שקט יותר ממה שהלהקה הוציאה עד כה אך זה טוב כי יש דגש רב על המילים. אין ספק כי זה התקליט הטוב ביותר שהלהקה הוציאה עד כה".