כתב וצילם: איציק גרפל 

עצוב למות באמצע התמוז, אמר המשורר, וגם בגלישה לתוך חודש אב - ערב חורבן הבית, זו ממש לא מציאה גדולה. כל מוות הוא נוראי ונדמה שבכל זאת כשאנו הורים שקוברים את ילדינו, משהו בסדרי העולם שלנו ממש משתבש, והופך את חדרי הלב לעיסת רקמות מדממת.

מודיעין קברה הערב את אמילי - מאיה - אמבר, "הילדה של כולנו" כמו שאמר ראש העיר חיים ביבס בהספד שלו.

מאות תושבים הגיעו לבית העלמין של העיר כדי להיפרד בפעם האחרונה מגיבורה אמיתית שלחמה בגבורה על חייה, יחד עם הוריה, גלינה ושמעון, ואחותה שלי.

שבע שנים המלחמה הזו נמשכה וידעה נצחונות וגם נסיגות לאחור, לפעמים לשפר עמדות ולפעמים כדי לנסות להבין איזה שטן החליט לקחת איתו חיים של ילדה מדהימה ומתוקה כל כך עם עיניים מדברות שלא ניתן היה לפספס. קצת לפני שבת, קצת לפני הקידוש בהוספיס בו אושפזה אמילי ביום חמישי האחרון, אחרי בדיקות מדאיגות, היא עצמה לנצח את עיניה וגופה אולי ידע סוף סוף שלוה.

אחד אחת, מתייפחים ונרגשים, עם קול רועד וסדוק, הם עלו ובאו מספידיה של אמילי, ודיברו ברחבת ההספדים על ילדה אישה עם רוח גדולה. היו שם ראש העיר, חברי מועצה, בני משפחה, מורים ובני כיתה שלה מתיכון עירוני א', נציגים ומתנדבים מעמותת "רחשי לב" המדהימה, שמלווה משפחות של חולי סרטן ומנסה להפוך את חייהם לטיפה יותר מחויכים, נציגים מעמותת "קו לחיים" שגם לא משו מחייה וממיטתה ותושבים מהעיר שעקבו אחרי מאבקה מעורר ההשראה וקיוו כי תצא מזה. 

מול אלונקה עליה שכבה אמילי מכוסה בסדין שחור, כשלמרגלותיה בובה של סוס, שאותה לקחה איתה למסע אל הלא נודע הנצחי כל הדוברים והמספידים, כמעט מניין במספר, דיברו על נשמה גדולה שהאירה גם בגופה הקטן על רבים כל כך והפכה אותם אולי אנשים טובים יותר. כך גם התבטא האב שמעון בדברי פרידתו מבתו. 

ראש העיר חיים ביבס היה ראשון המספידים: "עשינו הכל העירייה שהילדה הזו בעלת הנפש הטהורה ושמחת החיים, תוכל להמשיך מביה"ס היובל לעירוני א' ולהמשיך הלאה.  סיפורה של אמילי נגע לליבם של כל תושבי העיר והצליח לחדור גם לתקשורת הארצית. אמילי הייתה הילדה של כולנו. כמה עוצמה הייתה בילדה המדהימה הזו ששבתה בקסמיה גם אישים רמי דרג. כולל ראש הממשלה וכולל נשיא ארה"ב. זה דבר לא טבעי שהורים קוברים את ילדתם וכל שנותר לי הוא לומר לאמילי: ינעמו לך רגבי האדמה כאן בגבעה המשקיפה על העיר שאהבת יותר מכל ועל התושבים שהניו לצידך ברגעים הכי קשים".

המחנכת של אמילי בשנתיים האחרונות מירי רוזנטל: "אמילי, גיבורה אמיתית שלנו איך אפשר לעמוד כאן ולהיפרד מילדה יקרה ואהובה עם חוכמת חיים, ואישיות מיוחדת במינה שנתנה תמיד השראה לכולנו. עכשיו כנראה תש כוחך והחלטת שמספיק. שבע שנים לא התלוננת. לא דיברת על הכאבים והסבל וכששאלו אותך מה שלומך, תמיד אמרת הכל בסדר. לפעמים אמרת לי היה קשה, אבל עכשיו יותר טוב....

"התלווית לכל האירועים המיוחדים, ימי כיף, ביקורים במוזיאונים, לטיולים השנתיים...צעדת בגבורה בכל המסלולים בלי לוותר ועל כך אני מצדיעה לך. את אכן גיבורה אמיתית. אמרנו לעצמנו בטיולים שאם את לא מתלוננת איזו זכות לנו יש להתלונן??...אמילי את היית נשמה טהורה, את תחסרי לנו בכל שנייה, מקומך בגן עדן מובטח, לעולם תהיי בליבנו".

אחרון המספידים היה האבא שמעון שלצידו ניצבים הרעיה גלינה והבת שלי שגם לה, כאחות דאגה אמילי גם כשהייתה עמוק במחלתה. לאחד מחבריה אמרה שקשה לה לראות איך שלי כמעט נשארת בצד בגלל שכולם דואגים לה. 

לא אחת נשבר קולו של האב אבל דבריו נאמרו בקול צלול עם תחושת גאווה עמוקה על המתנה שהופקדה בידיו ובידי רעייתו גם אם לזמן קצר כל כך. "כנראה שמישהו רצה את כל הטוב הזה בגן העדן...14 שנים כל כך קצרות וכל כך ארוכות שרצית לטרוף בתאוות החיים שלך. היית מקור השראה לכולנו ולי במיוחד. סמל לכל התכונות הטובות בעולם....אמילי סליחה שלא התאמצתי עוד קצת למצוא את הפתרון למחלה שלך...את התרופה..."

"השתדלנו" אמר שמעון בקל שבור, "להגשים לך את חלומותייך ומשאלותייך כדי שב-14 שנותייך תספיקי מה שאחרים לא מספיקים חיים שלמים. בזכותך הפכתי אדם טוב יותר. שינית את כולנו ובזכותך הפכנו לאנשים איכותיים יותר. גם שהלכת לעולמך לפני הידוש שעליו כל כך טרחנו כי כך רצית הגשמנו את משאלתך ועשינו אותו. תזכרו את אמילי כפי שהייתה, חייכנית, אוהבת אדם. אוהבים אותך מאוד בובל'ה שלנו".

אחרי שורת ההספדים הושמעו השירים HUMAN של קריסטינה פרי ו"אור גדול" של אמיר דדון שליוו את אמילי בדרך למנוחת העולמים שלה. בשלב הזה גם הופרחו עשרות בלונים ורודים ולבנים לשמיים כמעין מטס הצדעה לאמילי האהובה. 

קשה היה לראות את הגוף של אמילי מסיים ככה את דרכו בתוך הבור הפעור באדמה, כשאחר כך גם הבובה ששכבה למרגלותיה  נקברת יחד איתה כאילו שנכונה לשניים רכיבה משותפת אל שערי השמיים.

כך נפרדו מאמילי ברשת החברתית / ענבל בן ברית כהן

רבים אהבו את אמילי ז"ל. רבים התחברו אליה והיו לצידה לאורך התקופה הממושכת בה לדבריהם לא ויתרה על החיים וכל כך רצתה לחיות. היא נכנסה ללב של כל מי שפגש בה וגם את אלו שבתחילה בחרו להמנע, אם אמילי רצתה את חברתם, הצליחה בעדינותה וחכמת ליבה לשכנע אותם עד שהתרצו. ילדה מיוחדת במינה נשקפת מהמילים.

אנחנו מביאים כאן רק קומץ קטן של דברי פרידה ממנה בפייסבוק.

דורית ליברמן: "קשה להפרד אבל זה טבע העולם. זכיתי להכיר נפש טהורה מלאת שמחת חיים מלאת נתינה ואהבה. לאחר שנאבקת רבות במחלת הסרטן הארורה הזאת השארת בי חותם של ילדה גיבורה ואמיצה שחוותה את כל הסבל הזה ועדיין נשארה עם חיוך על הפנים לאורך כל התקופה . אמילי אמבר אישיותך המיוחדת תלווה אותי לכל אורך הדרך ותתן לי השראה לחיים מלאי העוצמה. תודה לך אמילי. נוחי על משכך בשלום  ת.נ.צ.ב.ה"

לילך סויסה: "עברו כמה שעות מרגע קבלת הבשורה המרה. הראש כואב, העניים דומעות, שעות עצובות מחניקות ... זכיתי להכיר ילדה מיוחדת! ילדה שגם כשסבלה מאוד ענתה שהכל בסדר, עם חיוך עדין ועניים נוצצות. 'נזכור את אלפי הרגעים השמחים ואת החיוכים שלא פסקו למרות הכאב... '. אותי לימדת שיעור לחיים ומבטיחה לזכור זאת תמיד! מחבקת חזק את בנותיי מזילה דמעה ומודה לבורא עולם על הקיים.נוחי על משכבך בשלום אמילי אמבר האהובה".

שרון דגה מירושלים: "אמילי אהובה ז"ל. מחלה ארורה. לא נתפס לי שאת כבר לא אתנו. שמחה מאוד שהכרתי אותך, נהניתי איתך כל רגע. את ילדה מדהימה ומאלכית אמיתית את. נלחמת 7 שנים במחלה הזאת כגיבורה ואמיצה ותוך כדי נסעה לחול, שרת, רקדת, רכבת על סוסים ועוד. ושוב הייתה לי זכות גדולה להכיר אותך. נוחי בשלווה על משכבך ילדה אהובה - יהי זכרך ברוך".

רעות קריטמן: "אמיל...זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו? ישבת עם לבנת על המיטה במכון, ואני ניגשתי ואמרתי 'הי חמוד, איך קוראים לך? ' וואי וכמה התעצבנת עלי באותו הרגע.. אח"כ הבנתי כמה שטותית הייתי! את היית הכי אישה במלוא מובן המילה. אישה בגוף של ילדה. חזקה ועקשנית, רגישה וחיננית, יפיפייה ואצילית, עם חכמת חיים והחיוך הכי מלאכי שקיים. גדולה מהחיים.

"אמיל את היית האור של כולנו. היית קרן אור מהלכת על 2. הפצת אור וחום על כל הסובבים. לא יכולת להיכנס לחדר בלי שירגישו בנוכחותך, בלי להשפיע על כל הנמצאים. בטוחה שגם עכשיו היכן שאת נמצאת מרגישים באור שקורן ממך. מקווה שטוב לך עכשיו. בחיים לא אשכח אותך. תודה לך נסיכה על כל האור שהכנסת לחיים שלי".

ליבנת סיטרוק: "אמי שלי... אהובה, גיבורה גדולה מהחיים. אני לא מאמינה שעזבת. כמה שנים אני כל כך מפחדת מהרגע הזה, מקווה בכל ליבי שהוא לא יגיע.  אני לא מאמינה שעוד שבוע החתונה שלי ואני לא אזכה שתגיעי ותשמחי איתי.  כמה דיברנו על זה שתהיי השושבינה שלי, התפקיד היה שמור רק לך מאז שהיית בת 7 !!

"כמה קיוויתי שתצליחי להגיע, אפילו לכמה דקות. נשמה מיוחדת וחכמה כל כך, רגישה ואינטליגנטית שרק מי שזכה להכיר אותך יכול להבין, אין אדם שנתקל בך ולא נכנסת לו ללב. אני כותבת לך ולא מצליחה לראות מרוב דמעות והכאב עמוק וחזק ושורף. כמה העולם הפסיד...כמה אני מצטערת שלא הגעתי יותר, שלא התקשרתי יותר, שלא הייתי שם מספיק בשבילך

"בזה שאת כבר לא סובלת, שסוף סוף יש לך מנוחה מהכאבים. כמה עברת בחיים אמי. אני מתנחמת בזה שהספקתי לראות אותך ושהיה לנו עוד יום אחד יחד לפני שבוע. מאות של תמונות וסרטונים שלנו מ7 שנים של חברות. מאות רגעים וזיכרונות והדברים קטנים שבחיים לא ייצאו לי מהלב, יכולתי לדבר איתך על הכל, ותמיד הבנת והקשבת.

"אמי אמי אמי אם את רק רואה כמה דמעות זולגות עכשיו בעולם כי את כבר לא כאן, כמה אנשים אוהבים אותך, היית מוקפת כל חייך באהבה אמיתית מהלב !!! וזו ברכה שלא כולם זוכים לה. אני לא נפרדת ממך, כי את תמיד תהיי אצלי בלב. עיצבת חלק מהאישיות שלי, למדתי ממך המון. אני רוצה להגיד לך תודה על השנים שהכרנו ועל כל הרגעים שהיו לנו יחד. אני אוהבת אותך חברה שלי. לנצח".

דניאל נאור: "חברת אמת שלי. אני בשוק וכואב לי הלב. את היית השראה בשבילי, החוכמה בפשטות שבך, הטבעיות שלך הדרך שבה את הסתכלת על העולם, ולימדת אותי המון דרך העיניים שלך. תמיד רצית שיהיה לי טוב ולא משנה מה. "תלך תלחם ותעשה רק מה שבא לך, שאתה אוהב באמת" אמרת לי. התקשורת איתך הייתה דרך העיניים. תמיד אמרתי שיש לך אינטליגנציה רגשית של אישה בת 30.

"את הבאת לי את האומץ להביא את נלה ולא משנה איזה מכשולים יש בדרך, כי לאהבה אין תנאי ואל תשכנע את עצמך שזה סבל ואחריות, כי אהבה זה רק אושר היית אומרת לי. תמיד הארת לי את העיניים בלי לדבר. אני יודע שאת לא סובלת יותר ואני בשוק. לא שואל למה? אסור! את חברת אמת שלי ודוגמא למופת של אהבה ללא תנאי היית ותישארי חברת אמת לכל החיים. אני מברך ומודה על כל דקה שהייתה לי איתך. מעריך ואוהב אותך בלי סוף לעד, תשמרי עליי ותכווני אותי מלמעלה ת.נ.צ.ב.ה".

אהבת הדסה: "כמה עברנו יחד"

הדסה גרמן: סטודנטית לרפואה שנה שנייה. הכירה את אמילי לפני 6 שנים כששרתה בשנת שירות. הדסה התנדבה במחלקה האונקולוגית בתל השומר בה אמילי התאשפזה. "אומרים על כל הילדים שהם היו אופטימיים ולמרות הכאב הרגיעו אחרים. אמילי באמת הייתה כזו". כך כתבה לה: "יש רגעים /נגמרות לי המילים /רק הראש מלא תמונות /רעשים ודמיונות /רגעים נגמרים ההסברים /רק הלב עובד שעות/ לכסות את הדמעות. אמילי, אמילי אמבר. קשה לי נורא לכתוב לך בלשון עבר, אהובה יקרה שלי. קשה נורא.

"כמה עברנו יחד. הייתה בינינו אהבה עצומה. 6 שנות היכרות עמוקה, על כל רבדיה. הכל התחיל, שראיתי ילדה במחלקה שכולם אוהבים וחגים סביבה, אבל אני? אוהבת לרוב ילדים שקטים יותר, ילדים שאחרים פחות מתחברים אליהם, ילדים שהם לא מרכז הבמה, אלא דווקא יותר ב'שוליים'.. כאלו שהקשר שלי איתם יעזור להם, וכמובן שתמיד בילטרלי, וגם לי.

"ואת הצבת לך למטרה דווקא לרכוש את ליבי, כמה אבוסרדי זה היה. היית מתקשרת, היית קונה לי שוקו ודאגת שירקם בינינו קשר- והוא נרקם! קשר עמוק, מבוסס ומלא הערצה שלי כלפייך. עברנו יחד הרבה. עברת הרבה גם בלעדיי, כמה עברת ילדונת....עברנו יחד השתלת מח עצם, טיפולים בחו׳׳ל, טיפולים בארץ, משחקים עם קרמבו, טיולים משותפים אל הגלידריה במודיעין ופיקניק כשהיה אפשר ולא היית נויטרופנית, בחוץ בדשא.

"לא ויתרנו אף יום ראשון, שלישי וחמישי על שעת הקפה שלנו בקפיטריה של למרה, את אהבת שוקו עם קש ואני אהבתי כל מיני. התרגשתי כשלפעמים היית אומרת לי, שאת רוצה להזמין אותי על חשבונך כי ככה חברות עושות אחת לשנייה - ואז, היית מוציאה ארנק קטן עם החסכונות שלך - ומשלמת על שתינו. כיבדתי אותך, ואפשרתי לך! גם אם המפגש שלנו גבה איחור ביציאה מבית החולים, גם אם גבה המתנה, ולמעשה, בכל מצב - לא היינו מפספסות את שעת הקפיטריה והשחנ״ש.

נורא קיווית תמיד שתחזרי ללימודים, בזמנו, וקנית במיוחד חוברת חשבון ואנגלית ולקחנו על עצמנו פרוייקט במסגרתו לימדתי אותך חשבון ואנגלית. והיית מדהימה, כהרגלך. התקדמת יותר ממה שצריך תמיד. השקעת מאוד בלימודים, למרות שלא היית בהם באופן רציף. סיפרת לי בכאב רב על חלק מהחברות מהלימודים שלא היו שם בשבילך, אבל ניחמת את עצמך תוך כדיי באמירה שהן פשוט לא מבינות את המצב - וזה נכון.

"אהבנו לבשל יחד - לצחוק על החוסר כישרון שלי בבישול, אהבנו לצחוק בכללי, להיות כנות עד הסוף, אהבנו לכתוב מכתבים אחת לשנייה, ועד היום יש לי בארנק את המכתב הראשון שכתבת לי שהוא לא יוצא משם אף פעם. רכבנו יחד על סוסים שהיו אהבת חייך, טיילנו יחד ובילינו אינסוף שעות של כאב משולב בחיוך וצחוק ולפעמים גם בבכי. הייתה לך תכונה מדהימה שפשוט שבית את כולם בקסם שלך. כל מי שהכיר אותך, התאהב בך והרגיש כאילו הכיר אותך שנים. הנימוס שלך האינסופי לכולם, ה'תודה' לכל אדם, התחושה החמה שהענקת לכולם והנאמנות שלך והזיכרון המדהים.

"הייתה לך שובבות מדהימה, שלוותה בבגרות אינסופית שאין אותה גם לאנשים בני 80 שעברו את כל חייהם. כשהייתי מתלבטת - הייתי מתייעצת איתך, משתפת אותך - החל מנושאים אזוטריים כמו בן זוג, וכלה גם בדיבור משותף על המוות. דיברנו בזמנו לא מעט על המוות. בהתחלה בהסתייגות, ואחר כך בפתיחות.

"אני מצטערת אהובה, מצטערת שלמרות שביקשת ממני לבוא לבקר, וכתבת שאת מתגעגעת - לא הגעתי. לא יכולתי, באמת שלא יכולתי. ואני יודעת שאת מבינה והבנת. אני משתדלת בכל מאודי בעוד כמה שנים לזכות להיות אונקולוגית ילדים, שתהיה שם בשביל הרבה ילדים. לאורך כל הדרך, בין פיסכומטרי לפסיכומטרי ובין בגרות לבגרות - תמכת בי, לא היית שוכחת אף פעם לשלוח הודעת ״בהצלחה״.. ואני בטוחה שאת מבינה גם עכשיו, כשאני כבר בתוך התואר..

"אני אוהבת אותך הכי שבעולם, ובשורת לכתך הכתה בי בצער רב מאוד ועמוק שאין לתאר. מעריצה אותך, אוהבת אותך! העולם נהנה ממך משך 14~ שנים! רק מעט מאוד ממה שעברנו יחד".